(19/12/1913 – 22/08/1996) ( כ כסלו תרע”ד – ז אלול תשנ”ו )

יצחק (הוברמן) נולד בוורשה, פולין. את נעוריו עשה בוולוצלבק, בבית הוריו, אברהם וחווה. שם קיבל חינוך מסורתי למרות היות ביתם חילוני ומתקדם. אביו, סבא שיפוני, הזכור לרבים בינינו, נוסף להיות מנהל חשבונות, היה בר אוריין, ידען ומומחה במחשבת ישראל וביהדות. מעברו לציונות וחילוניות התבסס על ידע רחב ומעמיק במכמני תורת ישראל ושורשיה. אמו של יצחק נטתה שמאלה בדעותיה ובהשפעתה נהה יצחק אחרי חוגי השמאל ואף נאסר בשל כך וישב שנתיים ואחר כך עוד שנה בבית הסוהר. עם פרוץ מלה”ע השנייה נטל יצחק את מקל הנדודים ויחד עם כמה מחבריו חצה את הגבול לכיוון מזרח. הוא התנדב לעבודה בפנים בריה”מ, שם עשה את כל שנות המלחמה בנדודים ממקום למקום. רק ב- 1946 הצליח לחזור לפולין, לובלין ומשם בדרכי “הבריחה” הגיע לאיטליה, שם פגש את מתלא, אשתו, אותה הכיר עוד מימי פולין. כאשר הגיעו ארצה ב- 1948 נשאלה השאלה, לאן? מתלא השתייכה לקיבוץ “עמיר” ואילו חבריה הקרובים היו בתל עמל. ההכרעה בין חברים לדרך ופעילות נפלה והם הגיעו לתל עמל. יצחק, בראשית דרכו בקיבוץ, נקלט כ”פקק” ועבד במקומות שונים: במדגה ובפלחה, בעיבוד השדות בנגב ועוד. והנה נקרתה לו הזדמנות לעבוד במאפייה. שנים רבות עבד שם כאופה וכקונדיטור ואחר כך עבר לאחזקת קיטור, חצרן, טיפול במכבסה ולבסוף תיקון אופניים.
בשמונה השנים האחרונות לחייו התדרדרה בריאותו והוא סבל מאוד אך גילה גדלות רוח בהתנהגותו עם הסובבים אותו.
יצחק ומתלא גידלו שני ילדים ואימצו את דני שיפוני כילד ניצול שואה. הוא ומתלא בנו קן משפחתי חם ונעים ומשפחתו הענפה היתה לגאוותו הגדולה. נכדיו היו לו למקור נחת וכוח, דבר שהביא לו סיפוק רב ושמחה בחיים. מסור היה לקיבוץ ולמשפחתו בכל מאודו.
יהי זכרו ברוך!