(10/05/1926 – 07/02/2003) ( כו אייר תרפ”ו – ה אדרא תשס”ג )

מיצי (מרים) לבית ברקוביץ’ נולדה בעיר יאסי ברומניה למשפחה ברוכת ילדים. האב, מנחם, עבד כשכיר והאם – פרלה היתה עקרת בית. נולדו להם שש בנות ולבסוף הבן המיוחל, משה ברקוביץ’. בספטמבר 1940 פלשו הגרמנים לרומניה וכחצי שנה מאוחר יותר נערך פרוגרום ביהודי העיר יאסי. הפשיסטים הרומנים הוציאו להורג את כל הגברים (ביניהם גם אביה של מיצי). האם נשארה לפרנס 7 ילדים. היא נעזרה בבתה הבכורה שעבדה בתפירה. עד גמר המלחמה חיתה המשפחה בדוחק רב ועם סיומה עברה מיצי לבוקרשט ועבדה בחנות שעונים ותכשיטים. עם סיום המלחמה חזרו תנועות הנוער הציוניות לפעילות וריכזו את חבריהן בהכשרות לקראת העלייה ארצה. מיצי פגשה את מוט’לה, בעלה, באנייה מאוסטריה שהיתה בדרכה לארץ והגיעה לקפריסין. שם מצאו השניים שפה משותפת. בפברואר 1949 עם חיסול המחנות בקפריסין, עלו מיצי ומוט’לה ישר לתל עמל. עם הגיעם לקיבוץ קלטו אותם מריאן ורבקה ולדמירסקי, חבריהם מזה שנים רבות. בשנת 1950 עלו ארצה גם אמה של מיצי ושלושת אחיה שעדיין נשארו שם. לאחר הולדת שתי בנותיה של מיצי היא החליטה לאמץ את שני אחיה היתומים בקיבוץ. גם אמה הגיעה לגור בקיבוץ לעת זקנתה.
מיצי אהבה לעסוק ברקמה אמנותית ועבדה שנים רבות עם ילדים בגיל הרך, במטבח, בטיפול בחולים, במתפרת הטריקו ובצוות הנוי של הקיבוץ.
ילדיה כתבו עליה: “אמא היא הדבר עצמו. במעשה הפשוט, בשמחת היש ובתבונת הידיים”.
יהי זכרה ברוך!