נולדה 07.02.1937 כ”ה שבט תרצ”ז
נפטרה 15.02.2022 י”ד אדר א’ תשפ”ב
אמירה ונוהר, הכלות של עמירה, סופדות לה בהלוויה בשם המשפחה
עמירה שלנו:
בת לגנה ואהרון יוכונוביץ, נולדה ב- 7 בפברואר 1937 והייתה מהילדים הראשונים של הקיבוץ. לימים התגאתה לספר לנו שהייתה בבטן של אמא שלה בהקמת חומה ומגדל.
עמירה גדלה והתחנכה בקיבוץ ובמוסד ועוד בנעוריה זכתה לכינוי “ילדת המים” בזכות זכייתה במקום השני במכביה – מתוך שני מתמודדים.
את אלי רבטל הכירה במהלך שירותה הצבאי ולכבודו הייתה חולה כרונית.
אחרי הצבא חזרת לקיבוץ ורצית לצאת ללמוד. הנושא כמובן עלה לשיחת קיבוץ ושם בזכות נאומן של יונה רפמן, האחות המיתולוגית ולאה אלתרמן, מורתך הנערצת, קיבלת אישור לצאת ללימודי התעמלות אורתופדית. כשלא נפתחו לבסוף הלימודים הלכת לים מודאגת ושם פגשת חברה שהזמינה אותך ללימודי פיזיותרפיה. לאחר שנתיים של לימודים ולמורת רוחו של אלי, חזרתם לקיבוץ במטרה לבנות משפחה. ואלי אט־אט התקלף מההתנגדויות לחיים בקיבוץ ומצא בו את מקומו.
ב-1964 נולדה שרון, ביום הראשון של מלחמת ששת הימים נולד אלון, אחריו נולד אורון ולאחר מלחמת יום הכיפורים היו נחושים שניהם לעוד ילד וב- 1975 נולד ארנון.
לאורך השנים את ואלי דאגתם לחוויות משפחתיות וביתיות, טיולים ופיקניקים משפחתיים, נופש גלגלים וכמובן בבית, במטבח. נושא האוכל, לא נוכל שלא להרחיב עליו, כרוך בסיפור החיים שלך ושלנו. הודות לאלי שלא אהב את האוכל הקיבוצי, למדת לאפות ולבשל. ובכלל ההתפתחות הקולינרית שלך לאורך השנים נותנת הצצה לאישה שהיית; תמיד פתוחה ללמידה, רעבה לידע ומלאה בתעוזה. ו…אנחנו – הרווחנו. חיבקת ואהבת אותנו דרך סלט החצילים, השניצלים האלמותיים, השניצל הממולא, הבשר, הסלטים וכמובן עוגת השמרים שלך.
תמיד תהינו על המזל שלנו, איך “נפלנו” על חָמוֹת פולנייה שיודעת לבשל.
דרך הסירים, שני המקפיאים והמקררים אהבת אותנו.
דרך הגוף והפיזיותרפיה טיפלת בנו.
אתמול, לאחר שנפרדת מאיתנו ליאור קיבלה מכה באצבע וישר עלה לנו המשפט הקבוע – תראי לסבתא, היא תגיד לך. והמבט נתקע והעצב גדל.
עוד דבר שהעברת בירושה זה את החוסן הנפשי שלך. הכנות שלך שלפעמים צרבה גם אותנו אבל היתה בה ישירות ופתיחות. תמיד ניהלת שיח פתוח על הכול, ללא טאבו. יצרת לנו מרחב נשימה משוחרר וחופשי.
בערב פסח שנת 81′, אלי נפטר. נותרת לבד עם ארבע ילדים כשהקטן ארנון רק בן 5. למרות השבר הגדול, באופטימיות ובעקשנות האדירה שלך – סחבת, ליכדת והנהגת את המשפחה. ארנון אמר השבוע שתמיד הייתה לו אימא פה ואבא שם ועכשיו לראשונה יש לו הורים שנמצאים באותו המקום.
סבתוש, האם, סבתא עמירה, הזקנה – כל כך הרבה כינויים היו לך – אישה מיוחדת שכמותך. על ההומור שלך אפשר לספר שעות ארוכות. ההומור שאיפשר הצצה נוספת לדמות שהיית – הכול היה מותר, על הכול צחקת. והצחוק המתגלגל שלך תמיד דירבן אותנו למעשי שטות. עם כזאת חָמוֹת אין כאב בשכמות!
אי אפשר שלא להתייחס למקצוע שלך כפיזיותרפיסטית. דורות על גבי דורות עברו תחת מבטך הקפדני, הידיים הבטוחות והניסיון המקצועי העשיר שלך.
מגדלור! לכל אימא צעירה היה הרצון להגיע אליך ולשמוע בכמיהה את חוות דעתך: האם היא בסדר? הוא מרים יפה את הראש, ואיך להניח את הגליל?
קיבלת את כולם, גם בביתך בשעות לא שעות – תמיד שמחת לעזור. אפילו בחודשים האחרונים לחייך הגיעו אימהות לדלת ביתך.
כשנולדו הנכדים שלך שכל כך אהבת, אמרת תמיד: “כזה עוד לא היה”. מאוחר יותר ירדת לפרטים: אחד היה פלגמט, השני גאון וזאת תהיה רקדנית, זה יהיה ספורטאי ועל הכשרונות שלהם תמיד אמרת: “מעניין מאיפה הם כל כך מוכשרים, מהצד שלי או מהצד של אלי?”
במשך השנים ניהלת עוד שתי מערכות יחסים רציניות – האחת עם מרדכי והשנייה עם גמליאל ז”ל ובזכותכם זכינו במשפחה נוספת – משפחת איתח האהובה, שזכתה בך ובמאכלים מיוחדים שהכנת רק להם.
עמירוש, סבתא, אימא – עוד רבות יש לספר, אי אפשר לסכם דמות כל כך דומיננטית בשלושה דפים.
אנחנו עומדים כאן בעצב ובהתרגשות גדולה – משחררים אותך מהכבלים הארציים, ממכאובי הגוף והלב, מקווים שאת כבר אוחזת בנפשו של אלי – שגם עבורנו זאת הזדמנות להיפרד ממנו כראוי.
