(29/11/1912 – 05/05/1997) ( יט כסלו תרע”ג – כח ניסן תשנ”ז )
זאב וילק קרונלנד נולד בלבוב, פולין. הוא הגיע בגיל 12 ל”השומר הצעיר”. ביה”ס שלמד בו היה יהודי אך דיברו בו פולנית. בגלל הגבלות ה”נומרוס קלאוזוס” לא התקבל וילק לטכניון והוא למד אצל מורה פרטי מתמטיקה ופיזיקה, היסטוריה וכד’. וילק השתייך בפולין לגרעין עלייה “מסד” שהשלים את קיבוץ תל עמל. הוא עלה לישראל בשנת 1934. היה ממקימי תל עמל, ראשונה לחומה ומגדל בתקופת המאורעות.
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה נפסקו המאורעות בארץ ונותק הקשר עם משפחתו של וילק בפולין.
בשנת 1939 התקשר וילק ליוכבד והם הקימו משפחה, להם שלושה ילדים.
כשרומל התקרב למצרים חברי הקיבוץ התחילו לחשוב מה יעשו כאשר הגרמנים ייכנסו לארץ. אפילו עלתה הצעה לעלות את כל האנשים לגלבוע, אבל לרשותם עמדה רק משאית אחת.
בראשית המלחמה נדרש הקיבוץ לתת נהג לצבא ובמקום אשר קושיצקי התגייס קלמן כץ. אחר כך היה גיוס לחיל רגלים ואם לא נמצאו מתנדבים נהגו לערוך הגרלה בין כל החברים. הם הכניסו לכובע פתקאות עם כל שמות החברים ואחת החברות הוציאה פתק וזה “התנדב” לצבא. היו 5-4 גיוסים כאלה ואחר כך היה גם גיוס לבריגאדה היהודית. ההגרלות גרמו לאי נוחות. החברים ידעו כי אילו היתה מדינה הדברים היו מסתדרים אחרת. למשל, הסוכנות שהיתה “המדינה בדרך” חייבה את היהודים להתגייס למשטרה הבריטית בארץ, כי היה לה עניין רב בזה, אבל היו כמה דרישות כגון גובה המשכורת, השכלה מתאימה וכו’ ולכן החברים לא היו שלמים עם שיטת ההגרלה. כאשר וילק יצא בהגרלה הוא ראה לעצמו חובה ללכת. במחנה הגיוס בסרפנד האווירה לא היתה נעימה. היתה כפייה של המוסדות על אנשי התנועה. אז כבר נודע על ממדי השואה באירופה וכאשר וילק נסע באוטובוס להתגייס, סיפרה לו אישה מיוגוסלביה מה שעובר על היהודים במחנות ולמזכרת נתנה לו את הטלאי הצהוב עם סמן מגן דוד ואותו הוא שמר כל השנים.
בבריגדה הרגיש וילק את כל כובד השליחות כחייל בצבא וכיהודי. האימונים הצבאיים לא היו קשים. וילק היה בדרגת “לאנדסקורפוראל” – טוראי ראשון. אחרי סרפאנד הם יצאו למצרים להמשך האימונים, אימוני מלחמת ג’ונגל מיוחדת, תוך שימוש באש חיה וברימונים.
לאחר “ליל הגשרים” נוכח השלטון המנדטורי לדעת שהיהודים לא יוותרו ויילחמו על עצמאותם והעביר את החיילים היהודים שהיו במצרים לאירופה, כדי להרחיק אותם מישראל. באירופה נפגש וילק עם שליחי הבריגדה שהגיעו לאירופה להציל את שארית הפליטה.
בשנת 1946 עלה וילק יחד עם חבריו לאנייה בדרך לפורט סעיד במצרים והיו בה גם חיילים אנגלים. מפורט סעיד הם היו אמורים לעבור ברכבת ארצה אך מאחר שזה היה יום שבת “השבת השחורה” הבריטים העבירו אותם למדבר, למחנה צבאי שבו כבר היו אנגלים ושחורים. בערב הוקרן סרט ולפניו ההמנון הבריטי. כל האנשים קמו אבל החיילים היהודים נשארו לשבת. ושוב נגנו את ההמנון אך הם לא קמו ואז הם הבינו שזו מחאה. האנגלים סגרו את כל הדלתות, הביאו משטרה צבאית ושוב השמיעו את ההמנון. הם החלו לרטון ולקלל אך החיילים היהודים המשיכו בהפגנה.
אחרי כשבוע הגיעה אליהם הידיעה על “השבת השחורה” והעבירו אותם לרכבת לא לפני שערכו בהם חיפוש מדוקדק של נשק ותחמושת.
עם שובו לארץ נודע לווילק על מות טוביה ארטל ויעקב גלזר, שניים מחבריו שנהרגו ב”שבת השחורה” ליד קיבוץ עין חרוד.
וילק היה חקלאי בנשמתו וטיפח מקצוע זה בעבודה, במחקר ובאקדמיה. יחד עם קבוצת חברים הם ערכו ניסיונות רבים כדי להתאים גידולים חקלאיים לעמק בית שאן ולארץ ישראל.
וילק נפטר משיבה טובה בשנת 1997. יהי זכרו ברוך!
