(11/11/1916 – 08/07/1994) ( טו חשון תרע”ז – כט תמוז תשנ”ד )

אברהם מרכוס מרום – נתיב חייו

“לכל איש יש שם”, כתבה זלדה, שנתנו לו הוריו, שנתנו לו אוהביו, שנתנו לו מעשיו, שנתנו לו מכאוביו, שנתנו לו שתיקותיו.

אברהם נולד בוורשה ב- 11 בנובמבר 1916 למשפחה אמידה ומבוססת שעסקה בייצור ובמסחר בפרוות. משבר 1929 רושש את המשפחה אך בבית לא חסר כלום. משחר ילדותו נתקל בבעיות של אנטישמיות קשה והתנגשויות עם הנערים הגויים בשכונה המעורבת בה גדל. אנטישמיות זו חייבה אותו להצטיין בכול: בלימודים, בספורט, במשמעת ובהתנהגות ועל ידי כך הצליח לשמור על מה שהיה לו כל כך חשוב תמיד – על כבודו כאדם בכלל וכיהודי בפרט.

בגיל 11 הוא מצטרף לשומר הצעיר. פעילות התנועה מתקיימת במחתרת ונותנת לו סיפוק רב כשהמטרה הסופית היא להגיע ארצה ולהצטרף לקיבוץ.

ב- 1937 נשלח אברהם על ידי התנועה לקיבוץ הכשרה בעיר סלונים והפגישה עם המציאות שם היתה מזעזעת לגביו. מבית שלא חסר בו כלום הגיע לחברה שאנשיה חיו בחוסר כול, ברעב ובעוני. בסוף 1939 לאחר שחבל ארץ זה נכבש ע”י הצבא האדום, נתקבלה ההוראה לחסל את הנקודה ולעבור לווילנה. מספר שבועות הוא שוהה בווילנה ובצו התנועה חוזר לשטח בריה”מ וכמורה דרך בהרים הוא עוסק בעברת יהודים נוספים לווילנה. באחת הפעמים נתפס ע”י הצבא הרוסי ונשלח לבית סוהר בעיר ברסט. כמעט שנה עוברת עליו בכלא קשה זה עד שנשפט, מואשם בריגול ונשלח ל- 8 שנות עבודה במחנה כפייה בצפון הרחוק ליד הים הלבן. במחנה, ביחד עם אזרחים סובייטים, אנשי מדע ואמנים שיצרו את המהפכה הרוסית, הם חיים בתנאים אל-אנושיים של אקלים, של עבודת פרך ובחוסר כול. ב- 1942 שוחרר כאזרח פולני והוא מוצא עצמו נודד דרומה לארצות החמות באסיה התיכונה כדי להיפטר מהקור העז.

הוא מגיע לקזחסטן ומתחיל לעבוד בקונצרן גדול לייצור סוכר, כפורק קרונות סלק סוכר. במהרה נהיה לסַפָּק כל חומרי הגלם הנחוצים להפעלת הקונצרן כולו. בתקופה זו הוא יוצר קשר מכתבים עם קיבוץ אילון בארץ והשלטונות, שידעו על קשר אסור זה, נמנעו מלאסרו מכיוון שהיה נדרש למפעל. עם מפלת הצבא הגרמני ושחרור כל האזרחים הפולניים נאסר עליו לעזוב את המפעל תוך איום בגילוי מכתביו והשתייכותו לתנועה הציונית. אברהם מבין מיד את המתבקש לעשות ובכוחות עצמיים נעלם מהמפעל כשהוא מחופש לקצין סובייטי החוזר ליחידתו באוסטריה. הוא מגיע עד לבוב הקרובה לגבול הפולני, שם הוא פושט את תחפושת הקצין, קונה תעודות מזויפות ובלי קשיים חוצה את הגבול לפולין.

הפגישה עם המציאות בפולין אחרי השואה גרמה לו להלם. רק אז מבין את גודל השואה שקרתה וכי אין לנו מה לעשות על אדמת קבר ההמונים הזו. ממעט היהודים ששרדו שם נודע לו כי שלושת אחיו נותרו בחיים אך ההורים הושמדו בטרבלינקה. מתוך הכרה ששנות המלחמה עברו עליו “בקלות” מציק לו מצפונו ומתחזק הרצון להישאר בפולין ולעזור לשארית הפליטה. הוא מתחיל לרכז ילדים יתומים ששרדו מימי המלחמה והסתובבו חסרי כול ברחובות, התחבאו בבונקרים או שהו אצל גויים תמורת שכר.

בשלזיה, ליד הכפר לודויקובו ובעזרת חברים נוספים הוא הופך מפעל כימיקלים לבית יפה וחם ל- 300 יתומים. כאחראי אדמיניסטרטיבי הוא נתקל בכל הבעיות הקיומיות של בית הילדים כשהעיקרית בהן – השגת אוכל. פולין כולה רעבה וזה מבצע אדיר להאכיל כל כך הרבה פיות. הכספים והאמצעים שהחלו להגיע לא הספיקו ואברהם, בדרכים לא חוקיות ומבלי לברור, עובר את הגבול להונגריה, משיג שם סיגריות, עובר את הגבול לצ’כוסלובקיה ובתמורה לסיגריות משיג מזון ותרופות לילדים.

בעיות נוספות איתן הוא מתמודד הן בעיות בריאותיות בגוף ובנפש של אותם ילדים שהתבטאו בפחד מפני רעב נוסף והחבאת מזון. ילדים שסבלו מסיוטי לילה, ילדים שלא רצו להאמין שהם יהודים וניסיונות בריחה שחייבו לצאת ליערות ולהביאם ממחבואם. ככל שהתקופה קשה, היא מהווה עבורו אתגר בלתי רגיל וסיפוק בכל הצלחה.

אותה תקופה, 1945/6 הפולנים חוסמים את הדרכים בהרים ומתחילה הבעיה של חציית הגבולות על מנת להתקרב לחופי הים התיכון ומשם לעלות ארצה. אברהם כבר מכיר היטב את מעברי ההרים ומדי לילה מעביר קבוצות של כמעט 100 אנשים כשבית הילדים משמש המסווה. ביום באים לחפש ילדים ניצולים ובלילה עוברים את הגבול. לקראת סוף 1946 בשתי קבוצות עוברים גם הילדים לצרפת. שם, בסביבות פריז, הוא משיג מיהודיה ניצולת שואה את ביתה הגדול והנפלא שהופך למעונם החדש של הילדים.

בבית הזה הם שוהים יותר משנה ומקיימים בו בית ספר לכל הגילים. ב- 1947, לאחר שאחרוני הילדים יצאו מצרפת באנייה אקסודוס, יוצאים אברהם ותהילה, שהצטרפה לצוות בית הילדים, למרסי ומשם עולים ארצה באנייה היוונית טאטי.

שבוע אחד בלבד שוהים בחיפה ומגיעים לניר דוד. בקיבוץ אברהם פוגש חיים קשים, אך תוססים, מלאי תרבות, פוליטיקה ואנשים כלבבו, שיודעים ללחום ולהגשים.

במקום הזה בניר דוד הוא מקים משפחה ומתגשמים חלומותיו. לאברהם ולתהילה נולדים שני בנים ובהמשך הדרך, נכדים.

כל השנים בקיבוץ נשאר אברהם נאמן למורשתו ולערכיו ופועל רבות בתחומים מגוונים בקיבוץ.

אל רגבי המקום הזה שכה אהב, הוא נאסף עכשיו.

יהי זכרו ברוך!