(11/11/1920 – 04/01/1999) ( ל חשון תרפ”א – טז טבת תשנ”ט )

צבי מזור – נתיב חייו

צבי מזור נולד ב- 11 בנובמבר 1920 בעיר מיר בפולין לאביו יוסף ולאמו בתיה. יחד היו שישה בנים. האב היה סופר סת”ם והאם תופרת מצטיינת של בגדי ילדים. על שכמה נפלה פרנסת המשפחה. צבי למד בבי”ס עממי פולני בעיר וסיים את כל שבע הכיתות של ביה”ס. הוא הצטרף בגיל 11 לקן השומר הצעיר בעקבות אחיו הגדולים ממנו, שהיו אף הם בתנועת השוה”צ. לאחר סיום לימודיו התמסר כולו לפעילות בקן והגיע להכשרת הבוגרים בעיר רובנה.

שני אחיו הבכורים עלו בינתיים לישראל. זאב הצטרף לגבעת חיים, שם נהרג בתאונת עבודה. יבדלו לחיים יעקב כרמי שהצטרף לקיבוץ אילון ויואל מזור שבא לארץ אחרי המלחמה וחי בתל אביב. ההורים ושני האחים, ישראל ודב, נספו בשואה. הגרמנים פשוט ירו בהם עם כניסתם לעיר.

כאשר פרצה המלחמה הצטרף צבי אל חברי השוה”צ האחרים שפנו מזרחה אל עבר וילנה במטרה להגיע לשם אל הריכוז השומרי. בינתיים התמקמו בעיירה הליטאית אוקמרגס. עם כיבוש ליטא על ידי הגרמנים ברחה החבורה לכיוון ברית המועצות.

בבריה”מ התגייס צבי אל הדיוויזיה הליטאית לחיל ההנדסה של הצבא האדום. היתה זו דיוויזיה שכמעט כולה היו יהודים. בחזית מול הגרמנים נפצע צבי מספר פעמים, פעם אחת – קשה מאוד. על פועלו בצבא האדום קיבל צבי את עיטור הגבורה. פעם, בשכבו פצוע בבית החולים, הליטאים שם רצו להרוג אותו כיהודי, אך האחיות החביאו אותו. שם, בבית החולים הליטאי חשבו לקטוע את ידו עקב הפציעה, אך העבירו אותו בסתר לבית חולים רוסי ורופא יהודי הוציא כדור שלם מידו והציל את חייו. צבי המשיך במשך כל המלחמה להילחם בתוך הצבא האדום ולזנב אחר הצבא הגרמני והיה לו חלק בכיבוש העיר לובלין ההרוסה והמשיך לתוך גרמניה.

לאחר המלחמה הגיע צבי לאיטליה ונטל חלק בפעילות “הבריחה”. שם פגש את לאורה, רעיתו לעתיד ומאז הנאהבים והנעימים לא נפרדו. חמישה חודשים היו יחד באיטליה. הם עלו ארצה בעלייה ב’ ויחד נלקחו למחנה בקפריסין. הם היו מראשוני המעפילים במחנה זה על שפת הים. בדצמבר 1946 הגיעו לארץ ישראל ולאחר שהות מה במחנה קריית שמואל הגיעו לקיבוץ.

עבודתו הראשונה בקיבוץ היתה בשמירה בשדות הקיבוץ כשומר רוכב יחד עם עובד יגאל. אחרי כן החל לעבוד בטרקטורים גדולים ובציוד כבד. בשנת 1947, עוד לפני מלחמת העצמאות, עבד באזור בחפירת בריכות דגים וכן באזורים אחרים. כן חפר בציוד כבד את המוביל הארצי וריכז עבודה של פועלים, ביניהם פועלים ערבים. בפרוץ מלחמת העצמאות המשיך לעבוד בחפירת תעלות קשר בטירת צבי. הוא הצטיין באומץ ליבו וחפר גם תחת מטר כדורים ללא חת. כך גם בבית יוסף, שדה אליהו, עין הנציב ומקומות אחרים.

במשך תקופה זו התנדב לצה”ל והשתתף בגדוד 13 תחת פיקודו של אברהם יפה.

אחרי התמנה לאחראי על הציוד הכבד במועצה האזורית והיו לו, לאורי יפה, ראש המועצה דאז תכניות רבות שהוא רקם באשר להמשך עבודתו של צבי מזור. אך לפתע הגיעה הוראה מהקיבוץ שעל כל עובדי החוץ לחזור הביתה. צבי כעס מאוד על הוראה זו, כאשר הוא תכנון פעולות רבות בתחום עבודתו, אולם הוראה אין להפר והוא חזר לקיבוץ בשנת 1969 בא ונקלט במפעל מתכת. כאן התגלה צבי בכל חריצותו שהיתה לשם דבר. העבודה היתה כל חייו וגם כשהיה חולה לא ויתר עליה. הוא היה נעים הליכות, אהב לעזור במאור פנים לזולת, לצעיר כמבוגר. מעידים חבריו במפעל מתכת שצבי היה איש עבודה במלוא מובן המילה. תמיד מילא עבודתו, קשה כקלה ובאחריות מלאה. עבודתו היתה בהרכבת מרססים קטנים וגדולים ובהפעלתם.

במשך הזמן החל צבי לחלות והוא נאלץ לעזוב את עבודתו במפעל וגם אז לא ויתר על העבודה והצטרף לצוות תיקון אופניים יחד עם יצחק שיפוני ז”ל, עד שלא יכול היה להמשיך.

צבי מילא גם תפקידים שונים בקיבוץ. היה חבר ועדת חברים, סדרן עבודה, התנדב להסיע חברים לכל מקום שהתבקש. הוא היה נהג מאומן ואמין. גם בלילות תמיד נאות לעשות טובות לאנשים ועזר לזולת ככל יכולתו. אדם ישר והגון היה.

צבי היה איש משפחה נאמן ומסור. בשנת 1948 נולד בנם של לאורה וצבי, יוסי (ע”ש אביו). בתיה ז”ל (ע”ש אמו) נולדה בשנת 1952 ונפטרה כעבור כמחצית השנה מדלקת קרום המוח. ההורים ביכו את מותה במשך כל ימי חייהם. סמדר נולדה בשנת 1958 ואחריה – אהוד ב- 1960.

אנו כולנו מבכים את מותו של צבי, האיש הנאמן והמסור ושוחר אך טוב. ליבנו עם רעייתו, לאורה, שמצאה בית טוב ומשפחה אוהבת ואהובה, בזכותו של צבי, בקיבוצנו. גדלות רוחו תהיה לנחמה.