(15/04/1940 – 15/05/2003) ( ז ניסן ת”ש – טז אייר תשס”ג )

לבד בסוף הדרך
הארי מורגן, לדברי חברים שהכירוהו, היה אדם יוצא דופן בנוף הקיבוצי. הוא הגיע מארה”ב לניר דוד לפני 35 שנים. בניר דוד הכיר את רעיה, בת הקיבוץ ונישא לה. נולדו להם ארבעה ילדים. עם הזמן התגלה הארי כבעל “ידי זהב” ועבד כנגר, חצרן ובנאי וגם גילף עבודות מרהיבות מעץ וניגן. הוא היה בעל ידע נרחב בתחומים שונים וחברים שבאו אתו במגע ידעו לספר על נפש עדינה ואדיבה. לפני כעשר שנים התפרק הקן המשפחתי והוא הרבה להסתגר בביתו. בשנתיים האחרונות החריף מצבו הבריאותי.
כתב אור יפה:
הארי מורגן בראון ואני ישבנו על המרפסת.
שמש חגה סביבנו ודבורת עצים קדחה בה
שבבים של זהב.
אני שתיתי בירה מפחית,
הארי מורגן בראון שתה בנזין
בכוס זכוכית.
הוא דיבר אל הציפורים
בשריקות,
ואלי בשברי משפטים וזמנים,
שרק את חלקם הבנתי אל נכון,
סיפורים אודות אחי החורג
ונסיעה מחוף אל חוף.
בין sixsty eight ל- eighty seven
נגמר לו הדלק.
הוא ניסה להחניק את השיעול שכיווץ אותו מבפנים
ולחייך דרך העיניים.
ואני המשכתי לדלג אחריו,
מאבן לאבן, בשטף זיכרונותיו –
המקוטע. הוא סיפר לי על יגאל תומרקין,
ועל אלוהים הפסל.
ועל בתו מנישואין קודמים.
וכל מילה כמו רכבת משא כואבת
שדוהרת מתוך הזמנים ואלי
ומתפוגגת בחצי הדרך בינינו,
ועוד לפני כן, בינו לבין עצמו.
הארי מורגן בראון, איש עם עיניים כחולות
וקעקועי מלחים. תמיד מדבר ככה,
כאילו זו הפעם האחרונה.
הוא מנופף אלי דרך עשן הרכבות
ודרך השנים שבינינו,
בתעודת הפטירה הזמנית שהנפיק לעצמו
מהבלי העולם הזה.
נפנוף שיש בו כוונה גדולה וכמיהה
ואזהרה.
ומבקש אותי לסלוח לעצמי ולהארי מורגן בראון
כדי שאוכל לחיות את חיי.