(04/01/1955 – 26/08/2002) ( י טבת תשט”ו – יח אלול תשס”ב )

רותי נולדה במושבה רעננה לאביה, שמחה גליננסקי (לימים גלילי) ולאמה, חווה שטרנקרנץ. לרותי אחות בוגרת. סבה של רותי קנה פרדס במושבה וחי באורח חיים חקלאי. גם אביה של רותי היה חקלאי בנשמתו וחקלאי בפועל. חוץ מהפרדס היו למשפחה שדות שהיו סמוכים לבית ובהם גידלו תותי שדה ותפוחי אדמה. מגיל צעיר היתה רותי שותפה להווי החקלאי. היתה למשפחה עגלה עם אתון בשם פטמה ורותי בילדותה היתה מטיילת עמה במושבה.
בתור ילדה היתה רותי רזה, דקיקה, ילדונת שהכריחו לאכול. בגיל ההתבגרות התמלאה.
השם רותי, בחירה של אביה שאהב מאוד את השם ואולי גם מאהבתו לשיר רותי. אביה אהב מאוד שירי ארץ ישראל, אהבה שדבקה גם בה.
בלימודים היתה הומנית, אבל לא אהבה במיוחד את בית הספר. תנועת הנוער היתה חשובה יותר. בתיכון עזבה את ביה”ס היוקרתי והידוע ברעננה, אוסטרובסקי, ועברה ללמוד בבית ברל. מעבר זה לימד על אופיה ההרפתקני. היא עשתה דבר שלא היה מקובל בזמנו. נסעה לבד יום, יום באוטובוסים לבית ספר מרוחק. אבל כשרותי רצתה משהו היא לא התחשבה בדעת הקהל ולא עשתה חשבון.
מגיל צעיר הלכה לתנועת הנוער “מחנות העולים” ובשנות נעוריה היוותה התנועה את מרכז עולמה ועשייתה. בתנועה הדריכה והיתה פעילה במעגלים נוספים של המחנה. עם הגרעין הגשימה בקיבוץ משגב עם. במהלך השירות היתה חל”תית שנה בנווה שאנן. בקיבוץ עבדה ברפת ובתור פקחית מזיקים בכותנה.
רותי היתה ילדה של אבא. דמתה לו במראה. היה להם אותו חיוך, החיוך הלבבי. כמו אביה היה בה רצון לתת לאחרים, יכולת הקשה והרבה נתינה. לרותי היה תמיד מקום לכולם, זו היתה התכונה המרכזית שלה כבר מגיל צעיר.
היתה חברותית מאוד, החברה והפעלתנות במחנות העולים נתנו לה כוח. היתה חייכנית, שמחה, אופטימית, בעלת צחוק מתגלגל ועיניים בוהקות.
בעלת מרץ עצום, הכול אצלה היה חזק. את מה ומי שאהבה – אהבה בעוצמה ואת מי או מה שלא אהבה – גם זה בעוצמה. היתה בעיני רבים סמל לרוח טובה ולחוזק.
אהבה לשבת שעות ולשיר שירי ארץ ישראל, אהבה מאוד טיולים, חרשה את הארץ ברגליים לאורך ולרוחב.
לרותי היה המון אומץ וביטחון בעצמה. בגיל צעיר יחסית לתקופה, כשהיתה בת 23, עזבה את הקיבוץ ונסעה לטייל לבד בעולם. טיילה כחצי שנה בגפה עד שפגשה את דודו ומאז הפכה לחלק מהנוף בקיבוץ.