(27/05/2006 – 01/01/2015) ( כט אייר תשס”ו – י טבת תשע”ה )

אושרכם

עירית, אסף, עופר, חנה ודני, יקיריי!

נדמה שמעטים מדי הם השמות המצליחים לממש את פירושם ואת התקוות שתולים בהם נותניהם.

לא לכל תינוק שנולד יש יעוד בחיים, לאושרי היה יעוד כזה, אושרי היה אושרכם, זה היה יעודו ונדמה שבכל אחת מהשניות שמילאו את שמונה וחצי שנות חייו הוא הגשים את יעודו, שניה, שניה, דקה, דקה, שעה שעה ויום אחר יום. אושרי – אושרכם היה מקור אושר גדול עבורכם ועבור כל מי שהכירו.

עירית חנה ודני, ליוויתי אתכם בימים האחרונים, נאבקים לשמור על מסגרת מתפקדת תוך כדי האבל הכבד על מותו של מנשה והמלחמה על חייו של אושרכם, מיטלטלים ברכבת הרים מטורפת שבה כל בשורה היכולה להתפרש כזיק של תקווה מזניקה אותכם למעלה וכל דיווח נוגד, משליך אתכם לירכתי תהום.

מעטים האנשים היכולים לעמוד בטלטלה כזאת, אתם עמדתם! מישירים מבט מול המציאות המרה מסתכלים מפוקסים בלבן שבעיניה, מישירים ללא מורא מבט לעתיד ויודעים שדרך חדשה, קשה יותר מתחילה עכשיו אבל אתם נחושים מתמיד להתמודד עם קשיי העתיד ולא מתכוונים לוותר לרגע.

אני מוריד בפניכם את הכובע, אינני מכיר עוד אנשים כמותכם.

ילד קטן חף מכל עוון הלך לעולמו, ילדים קטנים לא נוהגים להשאיר אחריהם צוואות, אושרי (אושרכם) השאיר.

עירית, חנה ודני, אושרכם השאיר לכם צוואה ענקית, הוא ציווה עליכם להמשיך ולשמור על אושרכם בזכות זיכרון שנות האושר שהעניק לכם בחייו.

אושרי איננו – הכאב על לכתו קשה מנשוא, מי יתן ונחמתכם תהיה במימוש צוואתו של אושרכם ובזכות זיכרון היותו תזכו לאושר שאתם כל כך ראויים לו.

לביא