(14/10/1912 – 16/08/1952) ( ג חשון תרע”ג – כה אב תשי”ב )

אסתר היתה איש הקיבוץ והתנועה במלוא מובן המושג מראשית דרכה בחוץ לארץ ועד לאחריתה בקיבוץ אחרי שנות סבל ממושך.
נולדה בעיר נובי-סונץ’ בגליציה למשפחת סוחרים אמידה למדי. לקן הצטרפה בגיל 15. היה זה קן מיוחד במינו, מורכב רק מבחורות (קבוצה אחת בלבד של בנים היתה שם). אסתר, תלמידת הגימנסיה נכנסה לגדוד בוגרים צעירים ומתוך להט הנעורים אימצה לעצמה את עיקרי התנועה. היתה מאושרת בפעולתה והגיעה במרוצת השנים להיות מדריכה בעלת רמה השכלתית גבוהה ומסירות עד אין קץ לתפקידה.
אולם, כבר בגיל 17 חלתה ולתקופה ממושכת וזאת ראשית הטרגדיות בחייה. הסתירה בין שאיפותיה והמציאות של גוף חלש שעמד לה לרועץ מגיל צעיר כל כך.
בפלוגת ההכשרה בברושניוב עבדה מעל כוחותיה אבל מעולם לא עלה בדעתה לחזור בה מהדרך בה בחרה, בניגוד מוחלט לרצון הוריה.
היא ניסתה כוחה בכל עבודה, היתה מעורה בחיי החברה והתנועה וידעה לקשור קשרים גם עם אנשי חוץ וכמובן ידידים רבים.
אסתר באה אלינו לקיבוץ בתקופת המעבר, בשנת 1935, כאשר היינו בבית אלפא על סף העלייה על הקרקע. היתה זו תקופה קשה מבחינה כלכלית וחברתית. מחוסר עבודה אחרת עבדו חברותינו במשק בית ואסתר היתה בין הפועלות המבוקשות ביותר. אחר כך עבדה גם בסלילת כביש שאטה – עפולה. במשך כל הזמן שיתפה עצמה בחיי החברה ההולכת ומתגבשת, חיתה את חייה במלואם, התעניינה בכל פרט וברעיון הכללי.
לא מחלה אחת פקדה את אסתר במשך השנים. בבריאות היו לה תקופות שפל וגיאות אך בכל מצב שמרה על רמתה האישית וקשריה עם כולם.
לא שיערנו שכה מהר יבוא הקץ. לאחרונה, כשנשאה ביסורים קשים ביותר, נהגה בגבורה ובאצילות בלתי רגילים ובכל מאמצי כוחותיה נמנעה מלהכביד על המטפלים בה.
אסתר השאירה אחריה בן. זכור נזכור אותה חזקה ואמיצה ברוחה, אם נבונה בעלת שאר רוח, ערה ואוהבת את הקיבוץ אהבת אמת.
יהי זכרה ברוך!