(26/12/1918 – 15/12/2011) ( – יט כסלו תשע”ב )

לאה ליטבק גלר – נתיב חייה

לאה נולדה בשנת 1918 בעיר ראדום, פולין. הוריה, לייב ודבורה היו סוחרים מהמעמד הבינוני, בעלי טחנת קמח וחנות קמח. לאה היתה הבת האמצעית מבין שישה ילדים. שליש מתושבי העיר, כמאה אלף, היו יהודים. המשפחה היתה דתית וארוחת הערב היתה המפגש המשפחתי הקבוע. האב היא אדוק יותר מהאם. בחודשי הקיץ היתה מבלה המשפחה בחווה ליד טחנת הקמח. עם השנים גדלו הילדים והתפתחו לכיוונים שונים משל בית ההורים.

לאה לא הלכה לגן ילדים. מלמד היא בא לביתם ללמדם קרוא וכתוב. בת 7 הלכה לבית ספר עממי פולני בו למדו עוד ילדים יהודים. בבית דיברו רק אידיש ובביה”ס – פולנית.

כשהיתה בת 13 הלכה עם חברה לקן “השומר הצעיר”, בד בבד הפסיקה את לימודיה בביה”ס בית יעקב. עם סיום בית הספר התחילה לאה להדריך בקן, יצאה למחנות קיץ והושפעה לחלוטין מתנועת הנוער החלוצית – ציונית. בקן השוה”צ בראדום הכירה את חברי קבוצת “בחזית”. לאה למדה כחודשיים ב”אורט” לפני שיצאה בעצמה להכשרה. היה לה קושי גדול, כיצד לספר זאת להוריה. במשך זמן מה אספה והעבירה לחבריה בגדים וחפצים אישיים כדי שתהיה מוכנה לצאת בזמן. לאה יצאה להכשרה ללא ידיעת הוריה והשאירה מכתב פרידה.

ההכשרה היתה בחווה החקלאית של התנועה בצ’נסטוחוב. בחודשיים הראשונים חוותה קשיים גדולים בהכשרה ועברה משבר גדול. הקשר עם הבית נשמר דרך אחיה של לאה. הוא כתב שבבית אווירה של יום כיפור. אביה ישב עליה “שבעה” והיא לא קיבלה מכתב מן ההורים.

לאחר תקופה חזרה לאה לביקור בביתה. האב, בדמעות בעיניו לא רצה לדבר איתה. האם קיבלה אותה.

לאחר שנה וחודשיים הגיע מיכאל (ליטבק) להכשרה כמדריך מקיבוץ “בחזית”. עם השמועות על התקרבות הגרמנים נתקבלה החלטה לעזוב את העיר. בדרך לא דרך, בהפגזות ואווירונים הגיעו לקילצה בדרך לראדום. משם ראו את עירם בלהבות. היו ביניהם קרבנות ופצועים ולאה ביניהם.

אביה, למרות כעסו, יצא לקראתה ובדרך נלקחו סוסיו והוא נאלץ לחזור הביתה ברגל מרחק 30 ק”מ. לאה חזרה הביתה חולה.

ביום השמיני לפרוץ המלחמה נכנסו הגרמנים לעיר שכבר היתה שטופת אנטישמיות. עם פלישת הרוסים למזרח פולין, הצעירים רצו לעזוב את העיר בדרך בלתי לגלית ולעבור לאזורים תחת שליטת הרוסים. אחיה של לאה נאסר ואביה גולח ע”י חיילים פולנים. כאשר החליטה לאה לצאת מן העיר לוותה, הפעם, בברכת אביה “הפעם לכי, בתי, אולי הדרך שלך תוביל אותך אל החיים. לנו מצפה פה רק המוות”. בעזרת שוחד הצליחו, לאה וקבוצת חברים, להגיע לנהר הבוג ולעבור לצד הרוסי. בביאליסטוק פגשה לאה שלוש חברות שהיו יחד בהכשרה ואף את אחיה שעזב את ראדום לפניה. הוריה של חייקה גרוסמן עזרו להם. מביאליסטוק עברה לאה עם חבריה לריכוז וילנה. ושם פגשה שוב את מיכאל. קבוצת “בחזית” שהתקבצה שם עברה לפונייביז’ לבית חווה.

עם פרוץ מלחמת רוסיה – גרמניה היה ברור שאי אפשר עוד להישאר במקום. בדרך לגבול בריה”מ נקעה לאה את רגלה והיא ומיכאל נאלצו להישאר מאחור. אוטו מלא חיילים שהתהפך לתעלה אסף אותם והם נסעו בו ואח”כ בטרמפים. אחרי נסיעות רבות הגיעו לאסיה התיכונה, לטשקנט. משם המשיכו לסמרקנד ולג’ומה.

לאחר זמן לא רב ובמעבר מעבודה לעבודה, הסתבכה לאה בתביעה משפטית נגדה. באופן מקרי היה קצין נ.ק.ו.ד עד לתקרית בבית הקפה בו עבדה והוא עזר לה בפרשה, אך ביקש את רשימת החברים שהיו איתה בעיר. לא היתה ברירה אלא להחליף שמות ותעודות. לאה נקראה אז רוזה פרנגולד. החברים עזבו את ג’ומה ועברו לג’מבול. לאחר תקופה לא פשוטה של רעב חזרו לאוזבקיסטאן. בצומת הרכבות רוז’ייסט פגשו חברים מהתנועה ומשם עברו ללומאקינה. כל אותה תקופה לא היה להם כל מידע על השואה באירופה. רק מכתב שהגיע, אולי מחדווה אייכנוולד, בישר להם על האסון שקרה.

במרץ 1945 יצאה כל הקבוצה חזרה לפולין בעקבות הצבא הפולני שהוקם בחסות בריה”מ. לאה נפרדה ממיכאל ומחבריה הטובים בשל מחלת הקדחת. היא עשתה מאמץ גדול להגיע לטשקנט בין התקף קדחת אחד למישנהו, ללא כסף וללא חברים.

בנוסעה יום אחד בחשמלית לעיר, כמעט חודשיים לאחר פרידתה ממיכאל, שמעה פתאום צהלות ושמחה מפי קהל הנוסעים. המלחמה נגמרה. זה היה ה- 8 במאי.

ב- 13 במאי יצאה עם עוד כמה חברים מטשקנט חזרה לפולין. ברכבת קדחה כל הדרך. ושוב תלאות הדרך, בבריאות לקויה וחיילים סובייטים. בעיר קובל, במעבר הגבול לפולין, היה לה מזל שאחד הקצינים, שכנראה היה יהודי, הבין שהיא יהודיה ודאג להעביר אותה מתחנת המשטרה לתחנת הרכבת וללובלין, פולין ומלובלין לוורשה שם היה מיכאל. מיכאל היה המדריך של הקיבוץ ששהה שם.

בתקופה ההיא התחילה התנועה להתארגן מחדש. ישראל גלזר היה נציג התנועה בוועד היהודי הארצי של פולין ומיכאל התחיל לארגן סמינר מדריכים. אני עברתי לעיר קטוביץ’ והצטרפתי לארגון “הבריחה”. באוקטובר 1945 יצאו לאה ומיכאל לגרמניה עם חניכי קיבוצו של מיכאל. מיכאל ולאה היו עסוקים בפעילות בארגון קיבוצים לעלייה. לקראת הידיעות על עלייתם ארצה החליטו להביא ילד לעולם, לאחר שמונה שנים שהיו יחד. מכיוון שהעלייה הופסקה יצאה לאה לבדה בדרכה לארץ בעלייה בלתי לגלית ממרסיי.

לאה הגיעה לקיבוצה, תל עמל ב- 28 ביוני 1947.

לאחר חודשיים הגיע גם מיכאל ואריה נולד ב- 26 בדצמבר 1947.

ארבעה חודשים היו מיכאל, לאה ואריה התינוק משפחה אחת, ואז התחילו המאורעות להתגלגל. מיכאל התגייס, נפצע ונפטר מפצעיו. ביום שמיכאל נפל יצאה לאריה השן הראשונה. לאה נשארה לבדה עם התינוק ובשנת 1952 פגשה את חיים גלר, אותו הכירה עוד בפולין. הם התקשרו ולאחר שלוש שנים נולד בנם, עמיחי ולאחריו רמי. חיים נקלט בקיבוץ למרות בריאותו הלקויה. אמרו עליו שהוא אנציקלופדיה מהלכת.

חיים נפטר ממחלה בשנת 1975.

לאה המשיכה בחייה עם שלושת ילדיה ונכדיה שהבכור מביניהם נקרא מיכאל.

לאה נפטרה ב- 15.12.2011. יהי זכרה ברוך!