(19/11/1953 – 11/11/2009) ( יב כסלו תשי”ג – כד חשון תש”ע )

דברים לזכרה של אורה – אתי קוצר
אין לי סיפור אחד ממוקד שאוכל לספר. לפני כשבועיים התכנסנו בביתי: מירי, נאווה, דורית וניצה והעלינו הרבה זיכרונות מתקופת בית הילדים, המוסד, הצבא ומהתקופה שלפני פטירתה של אורה. צחקנו ובכינו.
נזכרנו באורה הילדה שרצתה בעצם להיות בן, שהיתה כל כך מוכשרת בנגינה בפסנתר והיינו מתלוות אליה לשיעורי הפסנתר במסילות. אני כל כך קינאתי בה, למה נתנו לה ללמוד לנגן ולא לי, טוב, היא היתה כל כך מוכשרת ועברה את המבחן של שלמה יפה.
נזכרנו בסיפור הכואב של פרדת ההורים, איך היא סידרה לעצמה את העניינים ולמדה להתנהל בין שני הבתים. אנחנו, כילדים, לא הבנו דבר וכך גדלנו עם העובדה שלאורה יש שני בתים. בימי ההולדת תמיד התגאתה במתנות – מתנה מאבא ומתנה מאימא.
כשאלינו למוסד ידענו כמה היא מוכשרת וחכמה. היא תמיד אמרה שאינה מכינה שיעורי בית כי ממילא היא יודעת הכול. ואז התחילו החיזורים של הבנים מהשכבה מעלינו. נזכרנו בהרבה פרטים, נזכרנו בתמונת הביקיני המפורסמת של בנות “שחף”, כמה יפות וצעירות היו כולן וכל הבנים רצו את התמונה הזאת.
לרגע היה נדמה לי שאורה פותחת את הדלת וצוחקת איתנו ואומרת בביטול: מה פתאום, זה היה כך ולא כך …
המשכנו לתקופת הצבא, הרי עשינו יחד טירונות והיו לנו מספרים אישיים עוקבים, ישנו מיטה ליד מיטה. נזכרנו בביקור הלא חוקי של המחזרים של אורה ומירי וכל כך צחקנו, זה באמת היה מצחיק. ומסדר הדמעות המפורסם ששם באמת שפכה אורה הרבה דמעות. היא לא רצתה להיות מ”כית אך כדרכה היא עשתה זאת על הצד הטוב ביותר. אני זוכרת שבאתי לבקרה בבה”ד 12 בסיום מסע סיכה והיא ביקרה אותי בבסיס בו שירתי. היינו קרובות.
השתחררנו מהצבא, נשאבנו לעבודה בבית הילדים, בנינו זוגיות ולאחר זמן אורה התחילה לעבוד בירושלים עם חבורות רחוב. היא הצליחה מאוד והיתה מספרת לנו סיפורים מדהימים על עבודתה וחוויות שחוותה. יותר מאוחר התחילה ללמוד באקדמיה למחול ואז התרחש האסון – ישי נהרג. אני אישית לא הייתי איתה, עמדתי להתחתן באותו שבוע. יש לי חור שחור על אותה תקופה, על ההלם והאובדן שאורה חוותה באותה תקופה.
נזכרנו בחתונת אורה ומודי. כל כך שמחנו שהיא המשיכה הלאה, מצאה אהבה, הקימה משפחה ונולדו לה הילדים. למרות הקשר שהתרופף קצת, תמיד שמחנו להיפגש ולשמוע מה חדש.
כשאורה ומודי עברו לגור לידי, התקרבנו והדקנו את הקשר. התחלנו ליזום מפגשים. בהתחלה היה לנו מנהג להיפגש בערב יום כיפור כי אז לאורה היה זמן פנוי. אחר כך נפגשנו בימי ההולדת של שתינו ולמרות הקושי בשל עבודתה של אורה באולפן למחול בערבים, לא ויתרנו והיינו באות לאסוף אותה מהאולפן לבית קפה או מסעדה. זה היה כיף אמתי, צחוקים, זיכרונות וחברות אמתית. לפני כשנה וחצי תכננו לצאת ליום שלם באזור חיפה. בנינו על כך שאורה תנהג ותמצא לנו מקומות מעניינים. ברגע האחרון היא הבריזה לנו. כעסנו ויצאנו ליום בילוי נהדר עם צער רב על כך שאורה לא אתנו. היה לנו מנהג קבוע של מפגשים במוצאי שבת. היינו מחליפות חוויות ומתגאות בילדינו ואחר כך גם בנכדינו. אורה היתה לי חברה טובה ואמתית. בכל דבר, קטן כגדול, התייעצתי איתה ושיתפתי אותה בכול.
בקיץ האחרון שלושתנו: מירי, נאווה ואני חיתנו את ילדינו ואורה כבר לא היתה איתנו. רציתי ללכת במדרכה מהשכונה שלנו, לשמוע את השריקה של אורה, להריח את הסיגריה ולהזמין אותה לשבת במרפסת, אך זה לא קורה ולא יקרה. אנחנו ממשיכות בקשר המיוחד שלנו, משתדלות לא לבכות אבל זה לא אותו הדבר.
יהי זכרה ברוך!