(06/06/1970 – 08/04/2002) ( יא סיון תש”ב – כו ניסן תשס”ב )
דף הנצחה לעודד גולומב
עודד בן לשאול ולרותי, אח לעינב ולימים – לתומר. בשנות ילדותו והתבגרותו גדל עודד והתחנך בקיבוץ, בנוף שאין כמוהו, בין נחל האסי להר הגלבוע. הימים, ימי החינוך המשותף ובמוקד עולמם של הילדים – בית הילדים, בו שכנה, רחשה והתנהלה “הקבוצה”. עודד היה מאותם ילדים עמם היטיב החינוך הקיבוצי – קבוצתי, שכן הוא ניחן מילדות בתכונות אופי שאפשרו לו לחיות בשלמות עם סביבתו, ליהנות מאהבת הסובבים אותו ומהערכתם ולהפיק את המיטב מהשהות הממושכת והרצופה עם בני גילו במשך (כמעט) כל שעות היום והלילדה. עודד השתייך לקבוצת “צופית” בקיבוץ, בה 12 ילדים. קבוצה קטנה ובה קשר חזק בין הילדים. לימים המשיך הקשר הזה בין הבוגרים שעם חלקם שמר עודד על קשרי חברות ואהבה במשך כל חייו והם היו לו כמשפחה שנייה.
(נכתב והוקרא באזכרה ביום השנה על ידי שאול גולומב, אביו של עודד(
“… הנשכחות שאי אפשר לשכוח, האבדות שאין מהן מפלט”
כתבה המשוררת על הגעגועים למקום הולדתה. ואנו כאן עצובים ומתגעגעים מיום ליום יותר ויותר אל עודד. גופו טמון כאן בקבר, אולם עודד נמצא אתנו כל הזמן.
את עודד קיבלנו כ”אקסטרה”, כצ’ופר לא מתוכנן פחות משנה לאחר לידתה של עינב. כצ’ופר הוא בא אלינו וכצ’ופר הוא חי את חייו אתנו. הכול בא לו בקלות. מכאן אופיו הנוח, חוסר התחרותיות שאפיינה אותו כל כך, והאהבה שתמיד קיבל מהסובבים אותו – משפחה, ילדים, חיילים וחברים.
אני זוכר את עודד כתינוק שמנמן בעגלה, וזוכר אותו עומד במקלחת בבית הילדים בכיתה א’ ומחשב בראש גימטריה של המושג “אנציקלופדיה”.
אני זוכר את עודד משחק כדורסל בליגת הקט-סל בטבעיות של שחקן מקצועי ורואה אותו הולך ברחוב בסנטיאגו ברפובליקה הדומיניקנית ואוכל גלידה.
אני זוכר את עודד כטירון ממושקף שומר בשבת בשער כעונש על שבירת שמירה וזוכר אותו בסיום קורס קצינים ובסיום הלימודים.
אני זוכר את עודד ואת דברת ובוטש באים לקראתנו על הדשא מכיוון מטע הדקלים והם יפים ומאושרים כל כך. ואני זוכר אותנו מאושרים איתם.
והנה עודד כאן ועכשיו בבית הקברות. ואני רואה אותו לנגד עיני עומד ליד הדקל, לבוש במעילו החום אותו כל כך אהב, מסודר ומגולח כתמיס, הוא עומד ומביט אלינו במבטו המהורהר האופייני, מתבונן בנו ושואל: מה שלומכם? מה אתכם? האם תומר חזר מהודו? האם יותם כבר מדבר? ועינב וגבי עדיין עובדים כמו משוגעים? ואיך אימא מחזיקה מעמד? ומה שלום הגב של אבא? ודברת האהובה איך היא ממשיכה את חייה? ובוטש וכל החברים והידידים?
ואנחנו, מה נותר לנו לענות לו? אנו בוכים ונושכים שפתותינו על הבזבוז, על האטימות ועל היוהרה. על הילדים שלא ייוולדו, על המזל הארור שבגד בנו, על גבהות הלב כשחשבנו שלנו זה לא יקרה, ועל מה שיהיה אתנו בעתיד בלי עודד.
נראה כאילו אין תכלית לכל זה. אדם נולד, גדל וצומח במשך 32 שנה והנה, לאחר סיום הפרק הראשון של חייו, לאחר הלימודים, הצבא, הטיולים, בת זוג אוהבת, בשלות אישית, על סף הפרק העיקרי של החיים בו הוא יממש את עצמו כשהוא במלוא יכולתו, מתערב בחייו כוח חיצוני מעשה ידי אדם שאין לנו עליו שום השפעה וחותך את חייו במחי יד.
ואנו מה לנו כי נלין ועל מי נשפוך את זעמנו. הרי אשמתנו היא, כי הרי כך גידלנו אותו. כי היה ילד לדוגמה. כי סמכנו עליו, כי היינו גאים בו, כי כאן וכך בחרנו לחיות את חיינו.
כששאלתי את עודד בשיחת טלפון לפני הכניסה לג’נין, מה אתם עושים שם, הוא ענה לי בקצרה: “אנחנו מגנים על הבית”.
עודד הלך לקרב בג’נין שלם עם עצמו ועם צדקתו. על פי דבריו וסיפורי חבריו לא איבדו עודד וחייליו לאורך כל הלחימה את צלם האדם שבהם.
נוח בשלום עודד, אנו אוהבים אותך, גאים בך, מתגעגעים אליך עד כלות.
