(03/05/1909 – 02/03/2009) ( יב אייר תרס”ט – ו אדר תשס”ט )

קורות חיים
סיפור חייו של שמואל רצוף במלחמות ומאבקים, שליוו אותו עד לרגעיו האחרונים.
הוא נולד בליטא ב- 1909.
מלחמתו הראשונה היתה במלחמת העולם הראשונה. בהיותו בן חמש נקלעו הוא, אמו, אחותו, שרה ואחיו לשטח בו התנהלו קרבות. למזלה, הצליחה המשפחה לצאת משם בשלום.
מלחמתו השנייה היתה בהיותו בן 14, עת תקפה אותו מחלת השחפת, שהנשק נגדה היה זלילת מאכלים עתירי שומן שנועדו להגן על הריאות. גם ממלחמה זו יצא כשידו על העליונה.
לאחר עלייתו ארצה עם משפחתו בשנת 1924 התגוררה המשפחה זמן מה בכפר אוריה. שם היתה התיישבות ניסיונית של יהודים. לאחר מכן עברה המשפחה לעתלית. וכאן מתרחשת מלחמתו השלישית. אותו, שרה טל ז”ל, משכה אותו לקן השוה”צ שקם אז בחיפה. שמואל “הציץ ונפגע” וביקש רשות להצטרף לקן. התקיימה שיחת קן ארוכה ובמשך שלוש שעות דנו החברים האם יש לקבל את “הזקן” שהיה מבוגר מהם בשלוש שנים, ובא מתרבות קלוקלת ומחברה “פילי סטרית”. ממלחמה זו יצא מנצח הודות לכמה חברים שראו בצירופו הזדמנות “להחזיר בתשובה” חבר נוסף לתנועה.
עם הקמת אוהלי הקיבוץ הראשונים בשטח בית הקברות, נחלת יצחק, קיבל שמואל את תפקיד הגזברות, לא בגלל הידע שהיה לו בשטח זה, אלא בשל גילו המופלג.
בסיום תפקידו זה נבחר להיות “בא כוח” הקיבוץ שתפקידו היה לקדם את עליית הקיבוץ על הקרקע. תפקיד זה היה כרוך בהרבה מלחמות קטנות מול מוסדות היישוב, הנהגת התנועה ונציגי הסוכנות, מלחמות שבסופן יצא הקיבוץ כמנצח ועלה על הקרקע לפני קיבוצים אחרים שחיכו לתורם.
לאחר העלייה על הקרקע הקים את ענף הרפת שהתבסס על הפרות של הוריו. הרפת של הקיבוץ היתה הרפת הראשונה שהעלתה את תפוקת החלב וחוסן הפרות על ידי הכלאת הפרה ההולנדית הרגישה עם פרות דמשקאיות שהובאו מסוריה.
ושוב במלחמה בשחפת, שהודבק בה על ידי פרה חולה. נראה שזו היתה המלחמה המסוכנת ביותר בה התנסה, ללא סיכויי החלמה. הוא נענה לאתגר לשמש שפן ניסיונות של רופא שהחל טיפול חדשני בחולי שחפת בתרופת הפניצילין. הרבה מה להפסיד לא היה והוא זכה בחייו.
עם החלמתו נאסר עליו לחזור לרפת והוא נודב להיות איש שטח העוזר לחוקרי האוניברסיטה העברית בירושלים שהחלו לחקור את הגורמים לתמותת הדגים המסתורית שפקדה את הענף. כאן נפתח פרק ארוך ומרתק בחייו של אדם שלא סיים 12 שנות לימוד והצליח ללמוד בכוחות עצמו, להתפתח ולצמוח ולהגיע לדרגת מומחה בינלאומי למחלות דגים. לאחר שנים רבות של ניהול המעבדה למחלות דגים, פרש בגיל 75 מעבודתו אולם המשיך להגיע למעבדה במשך 20 שנים נוספות דם עסק בקטלוג כל החומר המדעי שהתאסף והכנסתו למחשב.
תוך כדי השנים האלה היה גם מעורב מאוד בחיי הקיבוץ ולא היה מוסד או ועדה שלא כיהן בהם.
בשנים האחרונות לחייו, הכניס למחשב את סיכומי שיחות הקיבוץ ועלוניו החל מ- 1933. בערב יום ראשון, נותרו בכרך שמונח ליד המחשב עוד שבעה דפים לסיום הדפסת העלון של שנת 1964.
מלחמתו האחרונה היתה שלשום. את המלחמה הזו הוא לא שרד.
לזכר שמואל שריג שמואל יקר, חבר שלי!
ביום ראשון האחרון פגשתי אותך בכלבו, שאלתי לשלומך, חייכת, נאנחת ואמרת שאתה עייף… אמרתי בהומור שמותר לך להיות עייף… מותך תפס אותי לא מוכן. לא שלא חשבתי וחששתי מהאפשרות הזאת, אבל בגלל מי שהיית, הפכת להיות חלק מהמקום הזה, ולמרות גילך המופלג נראה היה שתמשיך להיות כזה עוד זמן רב.

שמואל יקר, הידידות בינינו התחילה כאשר רותי ז”ל הצטרפה לצוות המעבדה ונקשרו ביניכם קשרים חמים של ידידות שגם אני סופחתי לתוכם. גם התחביב המשותף שלנו, איסוף בולים, היווה מקור בלתי נדלה למפגשים ולחיזוק הידידות. אתה היית בשבילי איש גדול מהחיים, איש שמסכת חייו ופועלו משמשת דוגמא לדור שלם… היית מורה דרך לי ולרבים אחרים בקיבוץ. דמותך עוררה השראה בין כל מכיריה.

כמה גאווה נתת לי ולכל הקיבוץ על כך שאתה משלנו… שאפשר להשוויץ בך… בגילך, ביכולות שלך, בתבונתך, במחשבתך הצלולה…

כי הרי התמחית במשך השנים במניעת מחלות דגים, ומומחיותך וידענותך לקחה אותך על פני כל הגלובוס, אך בו בזמן התמחותך ורגישותך לבני אדם הייתה לא פחותה…

תמיד שמשת בתפקידים מרכזיים בקיבוץ, ולאורך השנים כשהיה צריך לפשר או לפתור בעיות חברתיות קיבוציות, כשהיו זקוקים למישהו מקובל על כל הצדדים, תמיד שמך היה עולה ראשון, תמיד היית שם.

אהבתי לשמוע את סיפוריך שתמיד הסתמכו על זיכרון חד ויכולת ביטוי מרשימה. זיכרונות של ילד ממלחמת העולם הראשונה, נעורים בכפר אוריה ועתלית, ראשית הקיבוץ, העלייה על הקרקע, פועלך במפקדת ההגנה בחיפה, התמחותך בגידול הדגים, מסעותיך בעולם, במשלחות האו”ם, התמחותך באיסוף בולים ועוד ועוד ועוד…

אהבתי לבקר אותך ואת שושנה בביתכם הצנוע ולראות את קשר האהבה החזק שהיה ביניכם והקרין סביבו על כל בני המשפחה.

משפחה יקרה! העצב הוא עמוק, אך יחד עמו אתם יכולים להתגאות שהיה לכם אבא וסבא יחיד ומיוחד במינו. איש אשכולות שעליו אפשר להגיד בלי מרכאות: משכמו ומעלה!!!

שמואל יקר, חבר שלי, קיבוץ ניר-דוד (תל-עמל) נפרד היום בצער מאחד הסמלים שלו. תמיד נזכור אותך באהבה וגאווה.

תחסר לי ולנו מאוד. ימתקו לך רגבי אדמת העמק שהיית בין מחייה.

דודו לבני