(24/03/1919 – 21/11/2004) ( כב אדרב תרע”ט – ח כסלו תשס”ה )

מתוך סיפורה של רבקה שני על קורות חייה, שנערך בשנת 1992 על ידי נחמה גנוסר.
נולדתי בעיירה אוסטרולנקה, פולין. המשפחה שלנו כללה אימא, אבא וסבתא. בבית היינו ארבע בנות ובן אחד. משפחתי היתה משפחה ציונית. אבי היה איש דתי.
מגיל 14 השתייכתי לתנועת “השומר הצעיר”. אמי התנגדה לכך מאוד. אבי, למרות היותו אדם דתי, התייחס אלינו, הילדים, בסבלנות.
כשפרצה מלה”ע השנייה, ב- 1 בספטמבר 1939, אני כבר הייתי בקיבוץ הכשרה “במנהרה” בעיר רובנה. נסעתי להכשרה בשנת 1938 אחרי שאחותי עלתה ארצה.
ב- 17 בספטמבר 1939 הצבא האדום נכנס לעיר רובנה ולחלקים אחרים של פולין המזרחית. מהקיבוץ שלנו הרוסים רצו לעשות קולחוז … לא הסכמנו. בקיבוץ “במנהרה” היו לנו חיים קשים מאוד. עבדנו בכל מיני עבודות ולא היה לנו ממה להתפרנס. האוכל היה בצמצום רב.
כל משפחתי נספתה בשואה מלבד אחותי, חווה, שעלתה ארצה לפני פרוץ המלחמה. בסוף שנת 1944 החלו החברים הראשונים לצאת מבריה”מ בצורה בלתי לגלית. היה צריך לשלם הרבה כסף כדי לסדר את עניין היציאה. החברים היו יוצאים בקבוצות. לי היה מעט כסף. נוצר מצב שכולם יצאו ואני נשארתי לבד באוזבקיסטן. בכיתי נורא. צריך היה כסף וגם משפחה להצטרף אליה. לבסוף הצטרפתי לאיזו משפחה שבכלל לא הכרתי. בפולין לא רציתי להישאר, רציתי רק להגיע לארץ. הגעתי לאיטליה. מאיטליה עליתי באנייה “אנצו סירני”. האנגלים תפסו את האנייה ושלחו אותנו לעתלית, למחנה “שער העלייה”. במחנה בעתלית היינו הרבה זמן עד שהצליחו להוציא עבורנו אישורים ושוחררנו מהמחנה.
הגענו לקיבוץ עין המפרץ. משם נסעתי לאחותי. הייתי אצלה כחודשיים והיא הלבישה אותי מכף רג ועד ראש. חזרתי לעין המפרץ שם היינו מעטים עדיין אבל זו היתה תקופה נחמדה למדי. אחר כך צירפו אותנו לקיבוץ תל עמל. תחילה עבדתי במטבח ולאחר מכן בבתי ילדים. אינני יודעת למה רוב השנים שלי בקיבוץ עבדתי בשני מקומות אלה. בבואי לתל עמל עדיין לא היתה לי משפחה. את הלל הכרתי כאן, בקיבוץ. הלל בא לארץ לפני. הוא נהג לבוא להתארח אצל החברים שהיו אתו יחד בגדוד, בקן. כך הכרתי אותו. הוא המשיך לבוא עד שנשאר לתמיד.
שרה’לה נולדה בדיוק בזמן מלחמת השחרור, 1948. רצתי עם הבטן הגדולה למקלטים. הייתי רצה לתעלות המגן וגם הייתי שומרת. בבית התינוקות היה משטר קשה. עם לידתו של צביקה בית התינוקות כבר עבר לבית הירוק ושם היה יותר קל.
הלל נפצע במלחמת קדש. הייתי אז עם שני ילדים קטנים. כל בוקר נסעתי לבית החולים ואחרי הצהריים חזרתי הביתה לילדים. היתה זו תקופה קשה עבורנו. הלל התגבר וחזר הביתה כשהוא עם תחבושת על ראשו.
אלה שפיר ז”ל, רכזת ו. בריאות, חיפשה מחליפה במרפאת השיניים. התחלתי לעבוד במרפאה. הייתי בקורס של סייעות שיניים שנה וחצי, פעם בשבוע. בסוף הקורס קיבלתי תעודת הצטיינות וברכות ממשרד הבריאות. לא סיפרתי לאף אחד על תעודת ההצטיינות ועל הברכות שקיבלתי. התעודה והברכות שמורות אצלי עד היום.
יש לי שישה נכדים משרה וצביקה. שלושה מנכדי כבר גדולים. הבכור התחתן והקים משפחה והשאר עדיין לומדים.
לסיום הראיון אומרת רבקה:
“ככל שאנו מבוגרים יותר אנו צריכים יותר סבלנות. בן אדם צריך שתהיה לו סבלנות אל עצמו ולטפל בעצמו היטב כדי שלא נהיה למעמסה על הילדים. להיות עצמאי ככל האפשר”.
לפני כחודשיים התגלתה אצל רבקה מחלה קשה ממנה לא התאוששה. יהי זכרה ברוך!