(21/12/1917 – 09/02/2011) ( ה טבת תרע”ח – ה אדרא תשע”א )

פרניה נולדה בעיר סוסנוביץ, פולין להוריה אברהם ואלה הנדל. היו לה שלושה אחים וארבע אחיות. האב היה בעל בית חרושת לחוטים והמשפחה היתה אמידה, לכל ילד מטפלת משלו. האב היה ציוני נלהב והיה בין מקימי תנועת “מזרחי” בסוסנוביץ. ב- 1925 מכר האב את כל רכושו והמשפחה עלתה לישראל, דרך קונסטנטינופול, באנייה מפוארת עד חיפה. האב לא הצליח בעסקיו בארץ וכעבור שנתיים חזרה המשפחה לפולין. פרניה למדה בבי”ס פולני וכמה שעות בשבוע למדה עברית.
היא סיימה לימודים בבי”ס מקצועי, שם רכשה מקצוע – תפירת חזיות. במקצוע זה גם עבדה שנים רבות בקיבוץ. לתנועת השוה”צ הצטרפה בגיל 14 ויצאה להכשרה בראדום ב- 1938. שם פגשה את חברים רבים והכירה את דוד שוורצבוים (שחר). בתקופת ההכשרה טיפלה בילדים של משפחות אמידות. עם כניסת הגרמנים לפולין החלה תנועת נדודים לרובנה ולווילנה. האנטישמיות היתה חזקה, פוגרומים לא חסרו והיה קשה למצוא מקורות פרנסה. עם פרוץ הקרבות באזור, ביוני 1941, התחילה לנדוד פרניה יחד עם בני עירה: רוז’ה וישראל, רבקה ומריאן, לאק’ה ומיכאל, מוטלה רוז’אני ואחרים. כל העת הם חיפשו מקומות מסתור, נודדים ממקום למקום וסובלים מרעב.
בסוף המלחמה, 1946, חצו את האלפים בדרך לאיטליה והצטרפו לקבוצת “טוסיה אלטמן”. איתם הפליגו עד הגיעם לחופי הארץ. לקיבוץ תל עמל הגיעו ביום “השבת השחורה” שהיה יום אבל קשה לחברי הקיבוץ.
פרניה עבדה בקיבוץ בבתי ילדים, במטבח ובמתפרה. היא הגשימה את חלומה: “החלום של כל אחד היה לחיות בישראל”.
פרניה השאירה אחריה שלושה ילדים, נכדים ונינים.
יהי זכרה ברוך!