(20/12/1912 – 01/09/2001) ( י טבת תרע”ג – יג אלול תשס”א )

קטעים מתוך זיכרונותיו של איזק כפי שנכתבו על ידו
ב- 1914 עם פרוץ מלה”ע הראשונה ברחנו לווינה, בירת הממלכה האוסטרו-הונגרית. במסורת המשפחתית היו הרבה סיפורים על התלאות בדרך. בווינה התיישבנו באזור שרוב פליטי גליציה התיישבו בו. אני זוכר הפסקות חשמל מתמידות לשמירה קפדנית על המכסה המותרת, תורים ארוכים בחנויות, צבירת פחם בארגזים בפרוזדור הדירה ואחרון, אחרון חביב, מרכז התזונה לילדים. היינו הולכים, משה ואני, יום-יום לבית הספר הקרוב ומקבלים כוס קקאו חם ועוגת שמרים מתוקה. מאז כנראה אהבתי לשני המאכלים הללו.
נשארנו בווינה שמונה שנים, עד 1922 ושהותנו זו השאירה רושם בל ימחה על חיי המשפחה. בתקופת המעבר מווינה חזרה לפולין, ביליתי הרבה זמן במיקוליצ’ין. הדבר נמשך גם לאחר מכן, כאשר עקרנו ללבוב. בכל החגים והחופשות נסענו לחמולה במיקוליצ’ין.
השנים הראשונות שלי בפולין היו שנים של התפתחות כלכלית ובניית המפעלים של המשפחה המורחבת. הייתי מסתובב בלי סוף באתרי הבנייה ולא הפסקתי לשאול על כל פרט במבנה או באביזרי המכונות שהורכבו במנסרה. היתה זו סתם סקרנות ילדותית, אך במשפחה אמרו: צומח לנו כאן מהנדס. היום זה מצחיק אותי, כי ידוע כמה מעט כישורים טכניים טמונים בי …
עם פרוץ המלחמה ב- 1939 הפכה מיקוליצ’ין לחלק מבריה”מ. המנסרה המשפחתית הולאמה ולכולם היה קשה מאוד. עם פלישת הגרמנים ב- 1941 הובלו כל יהודי העיירה, ביניהם כל בני משפחתי לגדת הנהר והומתו ביריות. משה, אחי, הצליח להינצל מגיא ההריגה, ברח להונגריה דך הקרפטים ובשנת 1944 הגיע ארצה.
אל השומר הצעיר בלבוב הגעתי בערב גשום אחד בסוף שנת 1925. כל מי שהיה פעם בתנועה וטעם את טעמה, נשאר לו משהו מרוח האמירה “שומר פעם – שומר תמיד”, שלא היתה פרזה בלבד, כי אם משהו אמתי ביותר. רצינו להיות טובים יותר, צודקים תמיד והמתקדמים ביותר בעם ובעולם. במילה אחת, “אחרים”, אולי גם טהורים, אדם חדש ובסיסו היה הקן, הקן השומרי וההגשמה בקיבוץ ובארץ.
ב- 1955 יצאתי לטיול של חודשיים וחצי במערב אירופה. חזרתי מלא וגדוש רשמים, ידע וחומר ויזואלי ששימשו בסיס איתן בעבודתי. בשבילי נפתח חלון רחב לעולם שרציתי להכירו לאחר ששמעתי וקראתי עליו כל כך הרבה.
בזמן עבודתי במוסד החינוכי השתדלתי לקרב את החניכים אל אותו עולם גדול, שופע תרבות ומדע ועשיתי כל שביכולתי לעורר את הסקרנות לעושר רוחני זה. רציתי להיאבק באגוצנטריות הצברית שהיתה כל כך צורמת מבחינת “אין כמונו בעולם”.
בהגיעי לארץ, כאשר מילק (אז גזבר הקיבוץ) בא לקחת אותי לבית אלפא (המחנה הארעי של הקיבוץ לפני ההתיישבות) שאלתי אותו: מתי נוסעים הביתה? הוא חייך למשמע הביטוי “הביתה” כי ידע שהבית הזה אינו פשוט כל כך, כפי “שעולה ירוק” שרק ירד מהאנייה מתאר לעצמו.
בשבילי הכול היה מובן מעצמו. תל עמל הוא הבית.