(28/03/1937 – 27/04/2019) ( טז ניסן תרצ”ז – כב ניסן תשע”ט )

דרור סגל כותב לפמפל:
עמנואל פרידלנדר, או כפי שהייה בשבילנו, רק: פימפל, היה ללא ספק אדם מיוחד, לא שגרתי, כזה שפוגשים לכל היותר פעמים ספורות במהלך החיים. כזה שנהוג לכנות: “אורגינל”. ואכן היית עבורנו, עבורי דמות בולטת ודומיננטית בחלק משמעותי מתקופות חיי. זוכר כנער צעיר את הופעתך בניר דוד. כמעט מיד הפכת לדמות עם משמעות ונוכחות. רכוב על קומביין בקציר או על כלי חקלאי אחר. מקרין חריצות ורצינות לצד חוש הומור מיוחד שכל כך אפיין אותך. בני נוער בקיבוץ שומעים וקולטים רחשי לב והערות של חברי הקיבוץ הבוגרים. לא תמיד מדובר בהערות חיוביות ומפרגנות. אבל לגביך תמיד זכורות לי הערות נוסח: “איזה בחור, הלוואי והיו לנו עוד רבים כאלה”. ואכן פימפל היו לך כל כך הרבה תכונות
טובות וחיוביות, עד שכל מי שהכיר אותך, נטה מיד לבטל באחת את חסרונותיך והתייחס אליהם, לכל היותר בהומור אוהב. קשה לי להאמין שהיה משהו ששנא אותך או כעס עליך באמת. היית אמתי ובעל לב טוב שפתר כמעט הכל בכנות ובהומור, כך שלא נוצרו ונותרו משקעים. הסתדרת עם כל שכבות הגיל בקיבוץ. לוותיקים נתת כבוד והיית סובלני, עם בני גילך הסתדרת בדרך כלל מצוין והיה לך יחס מיוחד ומותאם היטב גם לצעירים. גידלת דורות בעיקר בענף המטע ואף ליווית טיולים גם לחו”ל. תמיד במקוריות, סובלנות והומור.
ההכרות והקשרים שלי אתך התהדקו מאוד לאחר השרות הצבאי, בעבודה משותפת בענף המטע. ראיתי בך סוג של אב מקצועי שהשפיעה עלי רבות בנושאים חקלאיים אבל הרבה מעבר לכך. ראיתי בך מורה, מדריך ובעל ניסיון עצום בתחומים מקצועיים רבים ומגוונים. בהשפעתך יצאתי
לקורס סוב טרופיים במדרשת רופין שם הכרת היטב את כל המרצים ונושאי הלימוד ויעצת רבות. היו לנו חוויות משותפות ומפגשים רבים בשעות העבודה הארוכות והמפרכות ולפעמים גם בשעות הפנאי. כל מפגש אתך, היה מלווה בהומור וסיפורים קצרים ומשעשעים. ובעבודה אתך תמיד מעניין, הכל מקצועי ותמיד לא שגרתי. כל בעיה או תקלה מקצועית כמו כלי שנשבר, טרקטור ששקע או קטיף שהשתבש, היית פותר כלאחר יד נוסח: “יוסקה על כל העניין התגבר”, אבל אוי ואבוי אם בארוחת הבוקר במחסן המטע, התורן שכח להביא ביצים קשות… כשגרנו במרכז, פגשתי ידידים משותפים לנו, שהיו בני גרעין שלך מנירים. בכל פעם ששמך הוזכר, עלה על פניהם חיוך נוסטלגי אוהב ומתגעגע, שרמז על אופייך הטוב ועל התקופה המאושרת המשותפת שהייתה לכם שם בצעירותכם. ואכן בכל פעם שעלה השם: “נירים” גם בהתבגרותך, נעורת לחיים, עינך
נצצו וחיוך נוסטלגי מאושר נסוך על פניך ומיד החלו הסיפורים: “כשאני הייתי בנירים…”. בכל ביקור שלנו בקיבוץ, תמיד שמחתי לפגוש בך.
הייתי שואל לשלומך ותמיד הייתה תשובה הומוריסטית מקורית, קצת צינית, קצת כחולה, אולי מעט מרירה אבל תמיד אמתית, כנה וברוח טובה.
עם התבגרותך נאלצת לפרוש מענפי החקלאות שכל כך אהבת וכל כך אפיינו אותך. לקחת על עצמך את נושא התברואה בקיבוץ וגם הפעם התייחסת לנושא במלא הרצינות ותמיד הארת פניך לחבר בכל פנייה ובקשה, גם שכוחותיך כבר לא היו כבעבר. אמרת לי פעם בציניות הפימפלית האופיינית כי בקשת לצאת לקורס תברואה. השיבו לך שתמתין לשנה הבאה. תשובתך הייתה: “ואם יש לי תכניות למות בשנה הבאה”.. ככה התייחסת לא פעם גם לאכזבות ודברים שלא תמיד צלחו. צר היה לראות אותך סובל בשנים האחרונות. בעיקר למי שהכיר אותך
בצעירותך וחווה את חריפותך ומרצך הבלתי נדלים. אבל האמת ורק בינינו, החזקת מעמד הרבה יותר ממה שחשבנו וחששנו לך, עקב אורח החיים שלך שלא תמיד היטיב עם גופך ובריאותך. העישון הכבד, הריסוסים והעבודה הקשה בתנאים לא תמיד פשוטים. אני חושב שממך למדנו אמרות נוסח: “מה שלא הורג מחשל”, “מתים רק פעם אחת” וכדומה. זכורים לי מקרים שריססנו עם חומרים מסוכנים, על חלק מהאריזות היה כתוב: “כל מקרה של מגע עם החומר, עשוי לגרום למוות”. לך לא תמיד הייתה סבלנות לשמור על הכללים. היית פותח את הדיזות (הפיות) הסתומות במרסס, מצמיד לשפתיים ומנקה בנשיפה, לעיתים גם עם סיגריה ביד. אבל כנראה שהיית מטבעך איש חזק והחזקת כך שנים רבות. גם שהיית חולה מאוד ונסעת עם מלווה בקלנועית, נראית שקוע במחלתך ובקשייך המרובים. אבל לפתע הזדקף ראשך וחזר הפימפל הישן והטוב, קראת בשמי ושאלת:” מה נשמע”, לעיתים צרפת בדיחה או אמרה כל כך אופיינית. אפשר להגיד עליך פימפל שלא היית עוד איש
שמכירים במהלך החיים, אלא דמות דומיננטית שאיננה עוברת לידך סתם. היית קודם כל: בן אדם וככזה השפעת רבות ובדרך חיובית על כל הסובבים אותך והשוהים במחיצתך.
צר לי מאוד להיפרד ממך, אך מודה על כך שזכיתי להכירך. יהי זכרך ברוך!