(06/02/1918 – 21/01/2000) ( כד שבט תרע”ח – יד שבט תש”ס )
ישראל פדרמן – נתיב חייו
נולד בפברואר שנת 1918 בעיר צ’נסטוחוב. הוריו, ישעיהו ומינדל גידלו ארבעה ילדים: רבקה, דוד, ישראל וזלמן. מסיפוריו, ההורים היו מסורתיים אבל חופשיים מאוד והבית היה ציוני-שומרי. כל ארבעת האחים השתייכו ל”השומר הצעיר” ובבית נשמר מפתח הקן. כבוגר הקן יצא ישראל להכשרה ברדום להגשמת הרעיונות עליהם התחנך. בספטמבר 1939 פלשו הנאצים לפולין. העיר צ’נסטוחוב נכבשה כבר ב- 3 בחודש. מספר ימים לאחר מכן עזב ישראל את ההכשרה עם הקבוצה והתחיל מסע הנדודים מפולין והברחת גבולות. אחת התחנות היתה העיר פוניבייז’. זה היה בשנת 1941 ועל כך כותב זלמן:
“ביער עתיק כ- 18 ק”מ מהעיר פוניבייז’ שבליטא בנו הסובייטים שדה תעופה. קבוצות עבודה רבות השתתפו בבנייה. היתה גם קבוצת חברים שלנו וביניהם ישראל. תפקידה של הקבוצה היה לעקור את שורשי העצים שהופלו.
ביום ה- 22 ביוני בשעות הבוקר המוקדמות חצו הנאצים את גבולות בריה”מ, הפציצו כפרים וערים ואנחנו כהרגלנו נסענו לעבודה ביער.
ביום השלישי, כשחזרנו, ישראל, צבי ויינטרוב ואנוכי מהעבודה ביער, מצאנו הודעות הקוראות לתושבים להישאר בעיר ומי שינסה לעזוב ייענש חמורות. בהודעה גם נאמר כי בשעה שמונה בערב תצא מהעיר רכבת עם משפחות הקצינים והחיילים הסובייטים. כשהצטרפנו לחברינו היה לנו ברור שאנחנו חייבים לצאת הערב מפונייביז’ ואותה רכבת של משפחות החיילים היא האפשרות היחידה שנשארה לנו. כשהחשיך, לקחנו את המטלטלין ובדרך עקיפה העוברת מחוץ לעיר הגענו למקום שמאחורי התחנה.
שכבנו בתעלה שבקרבת פסי הרכבת, מבטינו פונים לעבר הרכבת העומדת לצאת. היה חושך מסביב. ניתן היה להבחין רק באורות פנסים בודדים סביב הקרונות החשוכים ונשמעו קולות הנשים ובכי ילדים קטנים שעלו לאור הפנסים על הקרונות. עטפנו ראשינו בשמיכה ועם שמיעת השריקה הראשונה ליציאת הרכבת עלינו כולנו לאחד הקרונות. לאחר נסיעה כמעט כל הלילה הגענו לעיר דווינסק שבלטביה.
בתחנת הרכבת בדווינסק נאמר לנו שלפנות ערב תצא רכבת שתוביל אותנו לגבול בריה”מ, אך בהציגנו בפני השוטרים הליטאים את תעודות הפליטים הפולנים שקיבלנו בליטא הם חסמו את השערים בפנינו ואמרו שהגבול פתוח רק לאזרחי בריה”מ. המשכנו לשבת בחורשה ליד הגבול ולפנות ערב התבשרנו שהגבול נפתח גם לפליטים. המונים קרבו לשער ולאחר הליכה כל הלילה לאורך פסי הרכבת הגענו לתחנה קטנה שם הועמדה לרשותנו רכבת משא מיוחדת עם קרונות נקיים וספסלים.
לאחר נסיעה של כמאתיים ק”מ הגענו לעיר רז’יב השוכנת בקרבת נהר הוולגה ומרוחקת כמאתיים ק”מ ממוסקבה. כשעצרה הרכבת בתחנה עלו שני שוטרים סובייטים שביקשו להציג בפניהם את התעודות. ארבעה חברים וביניהם ישראל הם לקחו עימם. כולנו ביקשנו ללוותם למשטרה אך הם סירבו. נפרדנו מהם. במיוחד קשתה הפרידה על רוז’ה. רק לאחר חודשים של ניתוק הצליח ישראל להגיע לרוז’ה ולחבור אלינו בעיר צ’ירוז’וי בטורקמניה אשר באסיה התיכונה.”
עם סיום המלחמה חזר ישראל לצ’נסטוחוב שם נודע לו על שעלה בגורל רוב בני משפחתו. שם פגש את דוד, אחיו ורוניה וברכה הקטנה. בעיר הקים מטה לחיפוש ילדים יהודיים.
בסתיו 1945 החליטו ישראל ורוז’ה עם חברים לעזוב את פולין ולעלות על מסלול הבריחה. שוב חצו ערים וגבולות: צ’כוסלובקיה, ברטיסלבה, בודפשט, יוגוסלביה ואיטליה. באיטליה ניהלו את המאבק לעלייה לארץ ישראל. בתנאים קשים הפליגו באניה “דב הוז” וב- 18 במאי 1946 הגיעה האניה לחיפה ומשם לקיבוץ.
עם הגיעם לקיבוץ מימשו ישראל ורוז’ה את אהבתם, הגיעו לבית ונולדו שתי הבנות.
ישראל נפטר ממחלה והותיר אחריו את אשתו ושתי בנותיו.
יהי זכרו ברוך!
