(15/06/1914 – 24/07/1997) ( כא סיון תרע”ד – יט תמוז תשנ”ז )

תהילה מרכוס – נתיב חייה

תהילה לבית גרוס נולדה בעיר חשנוב הקרובה לקרקוב, אך גם בשכנות לעיירה “המפורסמת” אושוויץ. היא היתה פעילה בקן השומר הצעיר ושימשה שם כמזכירת הקן, ראש קבוצה וראש גדוד. בחורה משכילה מאוד היתה וכל שאיפתה היתה ללמוד, ואף כי מצבם הכלכלי של הוריה היה קשה, היא הצליחה להתקבל לסמינר מורים. כל ימי חייה, אם רק התאפשר, קראה הרבה וכתבה. כשרון בלתי רגיל היה לה בכתיבה והיתה כותבת לעצמה.

בפרוץ המלחמה ניסתה המשפחה לברוח מזרחה אך ללא הצלחה וחזרו לעירם. שם יצרו הגרמנים גטו ליהודים ומדי פעם רוקנו לאט, לאט את הגטו – “אקציות” להשמדה. יום אחד החביאו את אמה ותהילה ואחותה הגדולה יצאו החוצה לבדוק את המצב ונתפסו על ידי שוטרי האקציה ונשלחו לעבודה קשה.

בין עובדי המחנות התחוללה מגפת טיפוס ורבים מתו מהסבל והחולי. תודות לתושיית אחותה ניצלו חיי תהילה.

הגרמנים התאכזרו לעובדי המחנות ורק בדרך נס נשארו תהילה ואחותה בחיים. הגאולה באה כאשר הצבא האדום התקדם ב- 1945 אך לא נסתיימה מנת הסבל. רק אז התברר להן שיקיריהם שהשאירו – אינם עוד. כשנה לאחר מכן נפגשה תהילה עם אברהם, כשבאו לבקר אותה בבית החולים שם שכבה עם רגל פגועה וכך נוצר הקשר בין שניהם. אברהם עסק אז בארגון בית ילדים ותהילה עזרה לו שם כמטפלת וכמורה. לילה, לילה היה אברהם מעביר בסתר את הילדים מעבר לגבול הפולני לצ’כיה ותהילה מחכה לו עם בוקר בחרדה. לבסוף הגיע גם תורם לעלייה רק ב- 1947.

בקיבוץ קיבלו אותה בתור חברת קיבוץ “מסד” האחרונה שהגיעה ארצה.

אברהם, חברה לחיים יחד איתה, הקימו כאן את בית משפחתם. בשנת 1949 נולד בנם הבכור דודו וב- 1953 נולד צביקה.

תהילה היתה משכילה וכאמור למדה בסמינר למורות. תמיד התעניינה בחינוך ושאפה להשתלם, אך לא זכתה …

כדאי להזכיר את דבריה: “בגטו היה לי תרמיל מוכן לכל מקרה ובו חתיכת סבון והספר האהוב עלי ביותר, “להבות” של בז’וזובסקי (הספר שהיה לסמל בתנועה) וכן היומנים האישיים שלי שכתבתי מגיל 21-14. ביומנים היו פחות אירועים ויותר מחשבות והרהורים”.

והיא כותבת: “כמובן שהבנים הם מצוינים, אבל אף פעם לא רציתי לספר להם מה עבר עלי בזמן המלחמה. זה כנראה משגה בחינוך”. יחד עם זאת תהילה היתה אופטימית ביחס לקיבוץ והאמינה שהוא יתקיים לדורות. הרגשתה האישית בקיבוץ היתה טובה. היא התעניינה בכל הנעשה בקיבוץ ואהבה את החברים. תהילה רוותה הרבה אושר מילדיה וכך אמרה: “הם חרוצים בעבודה, אך חבל שאין להם זמן ללמוד”.

מאז שנפטר אברהם, מזה שלוש שנים, משהו נשבר בתוכה אך היא המשיכה להיות אם טובה לילדיה וסבתא אהובה על נכדיה. חברה צנועה שלא מתבלטת, שלא רצתה להכביד על החברים במצביה הקשים, ישבה לבדה בחדרה, קראה וכתבה ביומניה.

תנחומים לבנים ולמשפחותיהם. יהי זכרה ברוך!