(28/01/1924 – 09/10/2016) ( כב שבט תרפ”ד – ז תשרי תשע”ז )

לאורה נולדה בעיר טורינו, איטליה, בת לאביה, לואיג’י ולאמה, יקטרינה. האב היה פועל והאם עקרת בית.

בגיל 14 התחילה לעבוד במשרד בבית חרושת עד שנסגר בשנת 1943. קרוב לשנה שהתה במוסד לחרשים – אילמים שטופלו על ידי נזירות, שם למדה לרקום ולתפור. לאחר תקופה ארוכה של חיפוש עבודה הגיעה לגנואה, שם התקשרה לבית יהודי עשיר (בתקופת סוף המלחמה). בבית זה אורגנו קבוצות יהודים לעלייה. בבית זה הכירה את צבי מזור, בעלה לעתיד וקשרה את עתידה וגורלה עם היהודים ועם ארץ ישראל.

לאורה וצבי נישאו בחתונה אזרחית ביולי 1946 ועלו ארצה מנמל לה-ספציה, איטליה.

המסע היה קשה מאוד. לאורה הרגישה רע ובודדה מאוד. היא לא דיברה עברית או אידיש.

כשהתקרבו לחופי הארץ הם נתפסו והועברו לאנייה בריטית. המעפילים התנגדו להעברתם ונלחמו נגד הבריטים. הבריטים איימו עליהם ברובים ושפכו עליהם מים.

רבים מן העולים וביניהם לאורה, הסירו את בגדיהם ולבשו בגדי ים. המים הגיעו עד למותניים. היתה לה מימיה והיא זרקה אותה על חייל בריטי. לדבריה, היהודים שעברו את מאורעות המלחמה פחדו יותר ממנה. מתוך הבנה שבסופו של דבר הם יעברו לאנייה, היתה לאורה הראשונה שירדה בסולם ועברה לאנייה הבריטית. מיד כשהגיעה לאנייה רוססה בספריי (הם חשבו שזה די.די.טי). לאורה מציינת שלא הרגישו רע עם הריסוס, אבל אחרי יומיים התפורר בגד הים מצמר שלבשה והיא נשארה בלי בגדים. היא קיבלה מהבריטים בגדים של חיילת בריטית. גם החיילים וגם לאורה צחקו ברגע בו בגד הים התפורר.

אחרי לאורה עברו כל המעפילים לאנייה ללא התנגדות. לאורה מציינת שהאנגלים לא היו רעים, לא על האנייה ולא במחנה. הם תמיד רצו לעזור למעפילים.

בזמן ההפלגה באנייה הבריטית שמעו פתאום רעש לא ברור. צבי, בעלה, סיפר לה שהוא וחבר נוסף מקיבוץ בית השיטה היו אחראים לפיצוץ הזה. הם רצו לגרום לעצירת האנייה במסעה לקפריסין.

בסיום ההפלגה לקפריסין הם התרחצו בים ואחר כך גדרו את המחנה כך שלא יכלו להתרחץ שוב. לאורה הגיעה מקפריסין לחיפה ומחיפה למחנה בקרית שמואל. משם הגיעה לקיבוץ ניר דוד.

היא עברה אמונים בהגנה והשתתפה בשמירה בשער הקיבוץ.

לצבי וללאורה נולדו ארבעה ילדים, שני בנים ושתי בנות. בתיה, בתם השנייה נפטרה לאחר חצי שנה מדלקת קרום המוח.

לאורה מצאה בניר דוד בית טוב ומשפחה אוהבת. יהי זכרה ברוך!