(26/12/1906 – 18/10/2004) ( ט טבת תרס”ז – ג חשון תשס”ה )

קובה (עקיבא) מאירוביץ’ – 12.05.1906 – 29.05.1989
אלה (שרה) מאירוביץ’ – 26.12.1906 – 18.10.2004

על קובה – מפי אחותו, מניה ורעייתו, אלה
מספרת מניה: הבית של משפחת מאירוביץ’ בוורשה היה בית דתי, אך אבא לבש תמיד בגדים אירופאים. בבית דיברו יידיש אבל הילדים ביניהם דיברו פולנית, שפת בית הספר והרחוב.
כבר בגיל 12 מרד קובה באורח החיים הדתי. לאחר שנות לימודיו בביה”ס החל לעבוד במפעלו של אביו (טקסטיל) כמנהל המשרד, אך לבו היה לפועלים. הוא היה בעל השקפה שמאלנית ואפילו ארגן שביתות בענף הטקסטיל. הוא סרב לעבוד יותר מאשר עד השעה 16:00, כמו כל הפועלים היה מבקר בהצגות תאטרון, קונצרטים, הרצאות וכו’. הוא סרב לחשוב על עתידו כבעל בית או סוחר. לקולנוע לא אהב ללכת, אלא רק כשהיה נשלח על ידי ההורים ללוות את אחיו הקטנים. היה לו חשוב לעלות לארץ כבעל מקצוע ובחתימת האגודה המקצועית לפועלי הטקסטיל ואכן כך היה.
בדצמבר 1935 קובה עלה ארצה והחל לעבוד במפעל לטריקוטז’ בראשל”צ. כאשר נסגר בית החרושת הוא עבר לעבוד בטוריה בפרדסים, עבודה מפרכת שלא היה מורגל לה. לאחר זמן מה קיבל עבודה כמנהל חשבונות במפעל לייצור סירי אלומיניום (מתאלום). הציעו לו להיות מנהל חשבונות של חברת דלק גדולה או להיות שותף בבית חרושת לטקסטיל אך הוא סרב. כבר אז היה חבר ב”ליגה הסוציאליסטית” (לאחר מכן תנועת השוה”צ ומפ”ם) ולכן העדיף לשרת את עיתון המפלגה ולהיות שם מנהל חשבונות.
אלה מספרת:
הייתי גננת בתל אביב והיה לי גן עצמאי. בשנת 1939 הכרתי את קובה והתחתנו. בתחילה גרנו בחדר קטן בדירה של גן הילדים אבל לאחר מספר חודשים הציעו לנו דירה ברחוב פרישמן בקומה הראשונה. היתה זו דירה בת שלושה חדרים עם פרוזדור ארוך. בחדר האחרון גר בעל הבית. אנחנו גרנו בחדר הראשון ואת השני השכרנו. שילמנו אז חמש לירות עבור שני החדרים.
בשנת 1940 התחילו ההפצצות על תל אביב. פלה, אחותי, גרה בסביבת נמל תל אביב ובגלל הסכנה הצענו לה לעבור אלינו וכך היא קיבלה את החדר השני. רק בסוף שנה זו התפנתה דירה בקומה העליונה ועברנו כולנו לשם. בינתיים נולדו לפלה וסשה התאומים (נוסף לבתם, רותי) והמשפחה גדלה. בשנת 1941 נולד בננו, דני.
היחסים בינינו לבין משפחת אחותי היו מצוינים ודני ראה בילדיהם אחים לכל דבר. בשנת 1949 יצאתי עם דני לפולין כדי להתרפא מאסתמה.
קובה היה חבר ההגנה ופעיל ב”רכש”. היתה זו תקופה קשה מאוד. היתה סכנה שייתפס והוא לא גילה היכן הוא נמצא במשך לילות תמימים. פעם הוא גילה לי היכן הם נפגשים. לילה אחד הוא לא חזר, הגיעה אנייה גדולה עם הרבה נשק. אותו יום התחלתי לדאוג. כאשר התקרבה שעת הצהרים והעזתי לגשת לאותו מקום, לראות אם הוא שם. פתחתי את הדלת ואכן הוא היה שם. כולם השתוממו לראותני ואני, מבלי לומר מילה, פרצתי בבכי ורצתי הביתה. תמיד דאגתי לשלומו בלילות שהגיעו אניות עם נשק. הם היו שולחים יצאניות לנמל כדי להעסיק את האנגלים.
קובה היה עסוק מאוד בענייני ההגנה והיתה הערכה רבה אליו. הוא קיבל סכומי כסף גדולים כדי להעבירם. איש לא ידע בדיוק כמה כסף הוא קיבל ומסר. היה אמון בלי גבול אליו.
כתוצאה מהצלחתו ברכש ומהאמון הרב שהיה בו הוא הוזמן לעבוד ב”על המשמר”. הוא היה פעיל מאוד בסניף מפ”ם בתל אביב. התחשבו בדעותיו והיו מתאספים בביתנו אנשים מהמפלגה. אני הייתי מארחת אותם.
דני, בננו, למד בבית החינוך על שם גורדון. כל הילדים שם היו בשומר הצעיר או במחנות העולים. דני היה בקן צפון. לאחר ביה”ס היסודי דיברו על לבי שלא להכניסו לתיכון חדש כי אם לעירוני ה’. זה היה בית ספר שונה לגמרי מבית ספרו הקודם ודני החליט לעבור לתל עמל ללמוד במוסד החינוכי גלבוע.
בינתיים סיים את המוסד ולאחר שירותו הצבאי הקים משפחה יפה. אנו, מזמן רצינו לעבור לקיבוץ אך ב”על המשמר” לחצו על קובה שלא יעזוב ובאמת הוא התחשב בצרכי העיתון. רק ב- 1980 החלטנו לעבור לקיבוץ.
שמחנו להיות פה יחד עם הנכדים והחלו חיים חדשים עבורנו. קובה הסתגל חי מהר ויכול היה לתרום לקיבוץ בידע המקצועי שלו. הוא נהנה מעבודתו ומילא אותה באחריות מלאה. במשך כשמונה שנים טובות עסק בכך והרגיש את ההערכה שרוחשים לו.
בשנה האחרונה הידרדר מצב בריאותו והוא כאב את אי יכולתו להמשיך כמקודם.
סעדתי אותו במסירות אך הוא הוציא את נשמתו, נפטר ונטמן באדמת תל עמל.
———————————————————————————————
אלה נפטרה 15 שנים אחרי קובה.
יהי זכרם ברוך!