(17/11/1913 – 07/07/2002) ( יז חשון תרע”ד – כז תמוז תשס”ב )

כשאני חושב על אבא, עולה בדמיוני תמונה של תחנת הרכבת בוורשה וילד בן ארבע-עשרה אומר שלום אחרון לאבא שלו ונפרד ממנו. הילד לא יודע את זה, אבל זו פרדה לתמיד. נוסע לבדו לארץ ישראל. מין לוחם קטן, כך אני רואה אותו.
אמנם במעמד זה כבר יש מאחוריו לא מעט קרבות ומאבקים כילד בין ילדים גויים, אבל עכשיו זוהי התחלה של מסע שהוא מלחמה ארוכה, שאולי מסתיימת בשבילו רק היום.
דרך שמתחילה במסע הארוך ההוא מוורשה ברכבת לטרייסט, משם באנייה ליפו ומשם באוטובוס למקווה ישראל. ילד בן 14, לבדו.
ובדיעבד, אוד מוצל מאש גדולה שאכלה תוך שנים מעטות את כל משפחתו, ממנה נותר הוא לבדו.
אוד, אבל לום. שהרי המלחמה שלו רק התחילה אז.
עכשיו נקלט במקווה ישראל, ילד פולני קטן ונחוש. כך אני רואה אותו שם. כובש לאט, לאט את המקום בתוך חבורת המקוואים. צברים קשוחים ומחוספסים – “בעלי ברית”, והופך אותם לחבריו הנאמנים לדרך ארוכה, ארוכה שגם היא מסתיימת רק היום.
ושוב מאבק. אבא נכנס לתנועת השומר הצעיר ומקים עם חבריו התיישבות מסוג חדש: חומה ומגדל. התיישבות ראשונה בעמק בית שאן בלב אוכלוסייה ערבית עוינת.
מבחינה ביטחונית זה נראה לי היום כמו להקים התנחלות ליד בגדד. וגם בתוך המאבק מול המתנכלים לתל עמל הצעירה, אבא לא שוכח להבדיל בין ערבים “טובים” וערבים “רעים”. הוא מאמין שלנצח באמת אי אפשר רק בכוח.
ועוד מאבד, בשבילנו, אולי הכי חשוב, על ליבה של אימא, מאבק שעליו נשארו לנו רק רמזים, ולא מאבא כמובן.
גם בשנותיו האחרונות אפשר היה לראות את הכוח הגדול והעקשני, את הפייט הגדול שאבא נתן למי (מה) שניסה לקחת אותו.
ועוד כמובן, המאבק הארוך והאינסופי לפיתוח ולשמירה על המפעל הגדול שלו – הקיבוץ.
ותוך כדי מאבקים אבא יודע גם לחיות. אני רואה איש ספר רב גוני, חובב טבע וביולוגיה, חובב תנ”ך מושבע וידען גדול של ארץ ישראל. חובב ארכאולוגיה החושף וחוקר בהתלהבות גדולה את העבר ה”ציוני” של עמק בית שאן, עם גוון (קצת, קצת ולא במובן הרשמי) “כנעני” שאפשר אולי להבין אותו.
חרף כל המאבקים והאבדות בדרך אבא היה אופטימיסט גדול. אני זוכר, ואתי בוודאי עוד רבים מהנוכחים כאן, איך אבא היה מגיב בשנים האחרונות על דאגנות ופסימיות סביב עתידו של המפעל הציוני והקיבוצי. בעיניו של אבא המציאות היומיומית שלנו היום היתה נס שמקימי חומה ומגדל לא העזו אפילו לחלום עליו. באמירתו זו נתן אבא פרספקטיבה לסובבים אותו, אבל בעיניי, לעצמו הוא העניק את הניצחון הגדול במלחמה הארוכה שלו.
ובאמת, כשמסתכלים אפילו כאן מסביב, ורואים את מה שהוא משאיר אחריו, אפשר בהחלט להגיד לו: “תנוח בשלום, אבא, פה אנחנו”!
יהי זכרו ברוך!