(15/08/1913 – 12/09/1966) ( יב אב תרע”ג – כז אלול תשכ”ו )

לאה נולדה בשנת 1913 ברוסיה להוריה בלה ויצחק אלתרמן. בית הוריה היה ספוג רוח ההומניזם הרוסי וההשכלה העברית. לאחר עלותה ארצה עם הוריה, בהיותה ילדה קטנה, קלטה לאה בבית את רוח החינוך והספרות העבריים, בהיות אביה איש חינוך ומייסד בתי ספר עבריים וראש מחלקת החינוך של העיר תל אביב.
ביתם היה לבית ועד לסופרים, בו גדל וצמח אחיה המשורר, נתן אלתרמן ז”ל.
לאה למדה בגימנסיה “הרצליה” בתל אביב ובחפשה נתיבות לנוער העברי בארץ, היתה בין מייסדי תנועת “השומר הצעיר” בא”י ומראשוני קן תל אביב.
לאה היתה גם ממייסדי הקיבוץ האצרישראלי א’, “תל עמל”, בהיותה בין הבוגרים הראשונים של התנועה. היא הצטרפה לקיבוץ בראשיתו (1933) בנחלת יצחק ליד שכונת בורוכוב וכך היתה בין בוניו ומניחי יסודותיו של הקיבוץ.
לאה עבדה בעבודות חוץ, החל ממכירת עיתונים ועד למשק בית, אך גם החלה שם בייסוד ענף הרפת וגידול עגלות.
כאשר הקיבוץ עבר לעמק עבדה לא בסלילת כבישים ובעבודות חוץ, ושוב, עם עלות הקיבוץ להתיישבות היתה לאה הרפתנית הראשונה והתמסרה לענף האהוב עליה.
אולם לא היה ספק בכך שלאה תהיה המחנכת הראשונה לילדי הקיבוץ, ועם היוולד ראשוני הילדים נשלחה להכשרה כמורה בסמינר הקיבוצים. מאז היתה לאה המורה והמחנכת בה”א הידיעה של הקיבוץ. תחילה עבדה בגיל הצעיר של ביה”ס היסודי ואחרי תקופה ממושכת פנתה גם אל גיל הנעורים, ומכאן אל בעיות הדור הצעיר בקיבוץ. לאה היתה למדריכה לצעירי הקיבוץ שהתדפקו על דלתה.
במשך עשר השנים האחרונות לחייה פעלה לאה במחלקת החינוך של הקיבוץ הארצי, הרצתה בקביעות בסמינר הקיבוצים בקורסים למורים. לאה היתה מקובלת בחוגי המחנכים בארץ כבר-סמכא בענייני חינוך. היא עסקה גם בספרות, בשירה ובמחזה והיתה ספוגה תרבות עברית וכללית.
אולם כוחה של לאה בהבנת יחסי אנוש ובאורחות החיים היה טמון באישיותה הסגולית ובזאת תרמה לקיבוץ בשפע.
לאה נישאה למשה עוד בהיותם בנחלת יצחק ובמשך הזמן נולדו להם שלושת ילדיהם: ערן, גלי ואקי. לאה זכתה לחבוק את הנכדים שלה אך אושרה לא האריך שנים. היא נפטרה ממחלה ממארת.
לאחר מותה יצא לאור קובץ כתביה בשם “מסדנת החינוך המשותף” בעריכת יהושע לוריא וברטה חזן בהוצאת “ספרית הפועלים”.
יהי זכרה ברוך!