(18/01/1917 – 12/01/1990) ( יח טבת תרע”ז – טו טבת תש”ן )

מוניו הגיע לניר דוד במאי 1948, שבוע אחרי הכרזת המדינה. בתיה, רעייתו, היתה חברה בקיבוץ ההכשרה “במנהרה” בפולין ועל פי החלטת מוסדות התנועה הוטל עליו להשלים את קיבוץ תל עמל (ניר דוד). מוניו נקלט היטב בקיבוץ והיה כאחד מחברי ההשלמה שעברו את המלחמה והתקבצו ובאו ארצה.
מוניו היה בן הדור – דורנו, שעבר את כל התלאות וכל הקשיים שניתכו על הקהילה היהודית בפולין שבין שתי מלחמות עולם. כבר משחר ילדותו הוא חש את אימת הפרעות האנטישמיות, עת אמו וסבתו נרצחו לנגד עיניו. ילדותו עברה ביתמות אך הוא טופל במסירות בידי אביו. מלחמת העולם השנייה מצאה אותו באזור הסובייטי והוא גויס לצבא האדום ולחם במשך כל ימי המלחמה. הוא היה בסכנת כיתור הצבא הגרמני וגם עבר תקופה של עבודה בתנאים קשים בקאזחסטן. עם סיום המלחמה שב לפולין ושם גילה שכל משפחתו נספתה על ידי הגרמנים בשואה.
אז התגייס להציל את שרידי הילדים היהודים שניצלו מציפורני הנאצים כדי לחנכם לקראת עלייתם ארצה. קרן אור האירה את חייו בהכירו את בתיה, חברתו לחיים. שניהם חתרו למולדת יחד עם קבוצת החניכים שלהם. אך סאת הייסורים שלהם עדיין לא התמלאה. בעלותם לאניית המעפילים “אקסודוס” (יציאת אירופה) עברו את תלאות ההתנכלות הבריטית תוך סבל לא ישוער עד שלבסוף הגיעו לחוף מבטחים, לביתם תל עמל.
מוניו עבד בכל ענפי החקלאות במשק, במדגה, בלול, בגן הירק, ברפת ובכל אשר נדרש. בכל מקום התמסר לעבודה וגילה אחריות וכושר הסתגלות.
כאן, בניר דוד נולדו לבתיה ולמוניו שלושת ילדיהם: אשר, דודו וזיוה. אפשר להגיד שחייהם בקיבוץ התנהלו על מי מנוחות ובאושר עד שבתיה חלתה במחלה חשוכת מרפא. עם פטירתה של בתיה, אחרי תקופה ארוכה של יסורים וסבל, נשאר מוניו עם שלושת ילדיו והוא התמסר בכל מאודו להשלים את מחסורם. כל מעייניו היו נתונים לגידול ילדיו וסיפוק צרכיהם. אנחנו, חבריו בקיבוץ ניסינו לסייע ולהקל על מוניו תוך הערכה והתפעלות למאמציו ומסירותו.
עם הכירו את רחל מצא מוניו את מבוקשו ושמחת החיים שבה אליו. מספר שנים שניהם התלבטו היכן לקבוע את ביתם לעתיד, בניר דוד או בנאות מרדכי. שני המקומות היו להם לבית. לבסוף נפלה הכרעתם והם השתכנו בנאות מרדכי ואנו קיבלנו זאת בהבנה ובהערכה. אך הקשר שלהם עם ניר דוד המשיך להתקיים. כל ביקור שלהם התקבל בידידות רבה והרגשתם כבני בית לא פגה. ברבות הימים גדלו הילדים. כל אחד פנה לדרכו ולקיבוצו שבחר ומוניו ראה גם אושר ונחת מהנכדים והמשפחה שגדלה והתרחבה.
מוניו הלך לעולמו שבע תלאות וסבל, אך הוא השיג את מטרתו החשובה והנכספת בהקימו משפחה חמה, דור שני ושלישי בארץ ישראל ובקיבוץ. תנחומינו לרחל שהעניקה לו שנים טובות ומאושרות. תנחומינו לאשר, דודו וזיוה ולמשפחותיהם ולמשפחתו בנאות מרדכי.
כולנו נזכור את מוניו כאיש טוב לב, ישר דרך, נאמן לקיבוץ לעם ולתנועה שעל ברכיה התחנך. חבר טוב וידיד נעים להתרועע.