(15/09/1919 – 12/06/1965) ( כ אלול תרע”ט – יב סיון תשכ”ה )

בתיה וולך נולדה בעיירה ניסוויז’, במחוז ברנוביץ בפולין. משפחת וולך הענפה מבורכת היתה בבנים ובנות יפי תואר וברוכי כישרון. האב היה רואה חשבון, איש שקט וענו. כאשר לא השיג עבודה היה עול הפרנסה על האם.
הילדים גדלו באווירה יהודית מסורתית והצטרפו לתנועות הנוער הציוניות. בתיה מצאה את דרכה לתנועת השומר הצעיר בהיותה בת 10. היא למדה בביה”ס העברי “תרבות” והיתה תלמידה מצטיינת, שקטה ומסוגרת. היא למדה תפירה כדי להתכונן לחיים עצמאיים בארץ.
בראשית 1939 הצטרפה בתיה לפלוגת ההכשרה “במנהרה” בעיר רובנה. משבאו ימי האימים נדדה יחד עם חבריה מזרחה אל פנים בריה”מ. היא חוותה את כל פרשת התלאות והייסורים, הרעב והמצוקה שהיו מנת חלקם של פליטים יהודים.
עם תום המלחמה ב- 1945 חזרה לביתה ולא מצאה שריד מכל משפחתה הענפה. היא יצאה ללודז’, מקום ריכוז חברי התנועה והתגייסה לעבוד עם ילדים בבית הילדים של השומר הצעיר. משהוחלט להוציא את הילדים מגבולות פולין לכיוון ארץ ישראל, יצאה גם בתיה בראש אחת הקבוצות דרך צ’כיה והגיעה אל העיר לינדנפלס בגרמניה. שם הכירה את מוניו ובאה עמו בברית הנישואין.
הגיע הרגע המיוחל. בתיה ומוניו עולים יחד עם קבוצה של כ- 50 ילדים על אניית המעפילים “יציאת אירופה”, אך השלטונות הבריטים החזירו אותם בכוח אל אדמת גרמניה.
רק שנה לאחר מכן, במאי 1948, שבוע לאחר הכרזת המדינה, זכתה בתיה לדרוך על אדמת המולדת הנכספת.
בתיה נפטרה ממחלה קשה והשאירה אחריה את מוניו, בעלה וילדיה.
יהי זכרה ברוך!