(14/01/1924 – 25/12/1992) ( ח שבט תרפ”ד – א טבת תשנ”ג )

רעיה נולדה להוריה חנה ויוסף מרגוליס בעיר דנייפרופרובסק, רוסיה הסובייטית. האם – עקרת בית, האב – תפר צמרת שהועסק על ידי הקצונה הבכירה של המשטרה. רעיה העריצה את אביה והוא היה משתף אותה בחיי התרבות של העיר. בנעוריה היתה חברה ב”קומסומול” במקביל ללימודיה בביה”ס. הקשר לעולם היהודי היה רופף. בשנת 1941 פלש הצבא הגרמני לבריה”מ כשרעיה היתה בת 17. בנות המשפחה (האב לא היה בבית) נטשו הכול והחלו במסע מפרך עד הגיען לקולחוז בדרום המדינה. רעיה נאלצה לעבוד ליד מכונת הדיש בשדה בתנאים קשים. בגל השני של הבריחה מהנאצים הגיעה המשפחה בדרך לא דרך ותוך קשיים רבים אל הרי הקווקז, שם הם גילו את אב המשפחה. זמן קצר אחרי זה הוא נהרג בקרב. במסע הבריחה לאסיה התיכונה גילתה רעיה תושייה רבה והצליחה למרות כל הקשיים להעביר את המשפחה לאוזבקיסטן. שם עבדו רעיה, אחותה ואמה במילוי שקי תבואה. שם גם פגשה רעיה את בעלה לעתיד, יוסף שהיה בין החברים בקבוצת “בחזית-במנהרה” שהשלימו אחרי המלחמה את קיבוץ ניר דוד (תל עמל). רעיה בעלת ההומור והשמחה התחבבה על חברי הקבוצה ומאז היתה חלק בלתי נפרד ממנה.
עם סיום המלחמה חזרו האם והאחות לדנייפרופרובסק ואילו רעיה הגיעה עם יוסף לפולין. בשל תקלה בלתי צפויה השתנתה תכנית העלייה והם הצטרפו לבריגדה ועלו מנמל בארי בדרום איטליה. רעיה ויוסף היו מראשוני העולים של חברי “בחזית-במנהרה” והגיעו לעין המפרץ, מקום המפגש שנקבע. כשנה לאחר מכן הצטרפה הקבוצה לקיבוץ ניר דוד. גם כאן ולמרות התנאים הקשים וקשיי הקליטה עבדה רעיה במכבסה, בבתי הילדים תמיד עם חיוך והומור.
נולדו הילדים, עידית ואבנר, גדלו בחברת הילדים ובמוסד החינוכי והתגייסו לצבא. כל אחד מצא את מקומו ונולדו הנכדים האהובים. הבריאות של רעיה לא היתה תקינה, אך למרות זאת החיים היטיבו עמה והיא האירה להם פנים.
יהי זכרה ברוך!