(09/03/1918 – 28/11/2005) ( כה אדר תרע”ח – כו חשון תשס”ו )

כתבו: הנכדים
יוסף, יוסיף, כספי – כל אלה היית לנו.
יוסל’ה זילברפרב, רובנו (פעם פולין והיום אוקראינה). מזיקל – קראה לך חנה.
המולת המלחמה – יוסיף באוקראינה ובטשקנט.
סוחף אליך את רעיה – הרעיה. מחסור בכל פינה, מחנות ללא ספור … איטליה … ארץ ישראל …
ההשלמה בניר דוד – כנופיות ערביות בדרכים ועבודה חקלאית, עבודת פרך. הנה יוסף, איש האדמה, חקלאי בשדה.
ולימים – חקלאות סביב הבית, גוזם ואוסף כל פרי בעתו. אבא שלנו – אנו ילדיך, עידית ואבנר. דואג כל כך, אוהב כל כך.
יוסף ממחסן התערובת – עומס שקים ש”רק אלוהים לבדו יכול להרים אותם”.
פרקי חזנות, שבת בשש (“שרא נישט יוסיף”, לוחשת רעיה).
רעיה ויוסף – רקדנים סוחפים בכל מסיבה. יוסף אוהב טיולים, ארכאולוגיה והיסטוריה של ארץ ישראל. רעיה – קולטורה, סרטים וספרים.
סבא שלנו – אנחנו נכדיך: שני ויניב, חמוטל, סיון ודורון, כרמל ומאיה-רעיה – כל חג ויום הולדת. וגם ביניהם, כשאתה חש צורך מנגד, אתה יודע לתגמל ולא שוכח להתעניין: “כמה נשאר עד גמר התואר?”
יוסף – איש רוח, אמן, יוצר בעץ דמויות ושעוני קיר, צעצועי עץ לנכדים.
יוסיף נפרד מרעיה, מנגר, “שלישיית כספי” – להיט של כספי שהוא כבר פנסיונר. כספי לא שוקע, מעשיר את הידע, חוגים בתנ”ך, היסטוריה, לומד מתעניין, אוסף חומר כתוב ודואג להעבירו לידי עידית. נוטל מקל ומטייל בספרד עם קבוצת קשישים. “ממש גבר”, אומרת המדריכה. “לא מוותר על שום אתר”. צמוד למדריכה כדי להיות מסוגל לשמוע הסברים ולא לפספס שום פרט.
הזקנה מכבידה. כספי לא מוותר. עוד מכשיר שמיעה, עוד כלי עזר לראייה, עוד ביקור אצל הנכדים … והופ … כספי כבר סבא-רבא וכמעט, כמעט פעם נוספת.
עוד חוג בבית שאן. עוד שיחה מרתקת על כנופית בני צרויה, אבנר בן נר או אלכסנדר מוקדון. עקשנות כספית להיות עצמאי כמה שיותר, עד הסוף, עד כלות …
עוד כמה דמעות על האיפור / הנה זה תם הסיפור / סבא, אהבנו אותך / סבא, נאהב אותך תמיד.