אורצ’וק
אני יושב ליד המקלדת, האצבעות מתקתקות טקסט, כמעט מעצמן. אלא שהפעם, לאסוני, אלה מילים בלתי אפשריות ונוראות של פרידה ממך. היודע אתה? כמה נואלים וקצרי דעת אנחנו, פעמים רבות נכחתי במעמדים כאלה, מתבונן בשורה הקרובה העוטפת את הקבר, מתפלל בשקט “אלוהים, רחם עלי, אהוב אותי, עשה שלא אני אהיה זה שיעמוד שם”.
מאז נודע לי דבר מותך, לא מרפות ממני שתי שורות משיר מצמרר, מושר בקולה הנפלא של נורית גלרון:
מתוק שלי, לא אשכח אותך
הלב שלי פעם שכח פעימה בגללך
האם ידעת כמה פעמים הלב שלי שכח פעימה בגללך? אני חושב שעל חלקן ידעת ולחלקן גרמת במתכוון, כצורך לקבל אישור לאהבתי אליך. אבל אהבתי זו היתה נעשית שלמה רק כאשר הלב שלך היה שוכח פעימה בגלל מישהו מתוך משל, ולזה כבר לא אזכה.
ואחר כך באות המחשבות המייסרות, למה לא הייתי לצידך ברגע כלשהו בו יכולתי אולי למלט אותך מציפורני המוות? למה לא קראת לי, הרי נתתי בידך טלפון עם אפשרות חיוג מייגית אלי, הרי ידעת שאעזוב הכול ואחוש לעזרתך …
כמה יהירים ונואלים אנחנו, ההורים, במחשבותינו אלה. כשנולדת, יעדנו לך תפקיד של בן זקונים קלסי, כזה שנשאר עם ההורים ובסביבתם אחרי שהילדים הבוגרים פרחו מן הקן, כזה שהכול בא לו בקלות ובטבעיות כמעט אך ורק מכוח היותו בן הזקונים האהוב של המשפחה, כזה ש”צף” על גלי אהבה האופפים אותו מכל הכיוונים, וכמעט שאינו צריך להתאמץ עבור כלום. בשנים הראשונות היה נדמה לנו שזה מצליח, וביהירותי אף תיארתי אותך כך.
אבל אתה החלטת אחרת. מעשרה קבין של עקשנות ומרדנות שיש במשפחתנו (ויש כנראה קבין גדולים במיוחד, ומשפחתנו תוכיח) תשעה נטלת לעצמך. בשיחות אין ספור שניהלנו, שבחלקן גרמו לשנינו הנאה רבה ובחלקן נסתיימו בריב אוהבים ששנינו ידענו שהוא עתיד להסתיים בפגישה הבאה, אמרתי לך שמרוב שאיפה לחופש ממסגרות ומוסכמות אתה הופך משועבד לשאיפה זו, ואינך חופשי יותר מזה המשתף פעולה עם מסגרת סבירה וידידותית. לא נכנעתי להרגשה שניסית, אולי, לתת לי, שזה כמו לדבר אל הרוח. נראה היה לי שעם השנים אתה מתרכך. היתה לי הרגשה שהקשר עם שירין גרם לך, אולי, להבין יותר טוב את משמעות המחויבות למשהו שהוא מחוץ לאמת הפנימית היוקדת שלך.
אני יודע שכבר לא אזכה לשמוע ממך את המשפט הנפלא שציטטתי באוזניך, ואף הצהרתי שעוד אזכה לשמוע אותו מפיך: “כשהייתי בן 17 הבנתי בהבנה מלאה ומוחלטת שאבא שלי אידיוט גמור. כשהגעתי לגיל 25 נדהמתי לגלות כמה החכים והתבגר תוך שמונה שנים בלבד”.
אנחנו נפרדים מן ההולכים מאתנו, ובעצם מנסים למצוא נחמה לעצמנו. אדם בקושי מכיר ומבין את עצמו, ואתה ידעת היטב שלא התיימרתי להבין את המתחולל בנפשך היוקדת והמיוסרת. כזה היית, וכזה אהבתי אותך עד תוך. אני שמח ומודה לגורלי שזימן לי להיות קרוב אליך בביקור הקצר, אכן קצר מדי, שערכת בעולמנו זה.
אני נפרד מפניך היפים ומחיבוקך החזק והחם, אבל לא מן הזיכרונות והחותם שהשארת בי. אלה ילוו אותי כל עוד יתקיים זיכרוני וכך תוסיף גם אתה להתקיים.
אביך האוהב עד כלות