(15/07/1914 – 09/04/2007) ( כא תמוז תרע”ד – כח ניסן תשס”ז )

כתב יואב יגאל:
החיים שלך היו ארוכים, 93 שנים ועם זאת הם מכילים בתוכם בתוכם הרבה פרקים שונים שדומה שגם 93 שנים הם זמן קצר בשביל להכיל את המורכבות והעושר של חייך.
לא הרבית לספר על ילדותך אבל אל תמונה אחת חזרת פעמים רבות. את כילדה בת שבע מחזיקה בידו של ילד בן שלוש, אחיך האהוב, משה בתחושה של אחריות ונחישות לדאוג לו ולהגן עליו. שניכם לבדכם בחורף הרוסי הולכים לחפש לעצמכם בית, לאחר שהאם נפטרה ממחלה והאב נעלם עוד קודם לכן.
התמונה הזו מכילה בתוכה מוטיבים שליוו אותך כל חייך. אחריות ונחישות לעזור ולדאוג לאלה הזקוקים לך. והיו רבים. כמי שבעצמו עוסק במקצוע טיפולי אני יודע שניחנת ביכולת נדירה, גם בין מטפלים, לזהות את הכוחות והיכולות של היחיד כדי שישקם את עצמו ויפלס דרכו בחיים. אין לי ספק שאת נמצאת עמוק בלבם של הרבים שעזרת להם, גם אם כבר שנים רבות הם לא בקשר אתך. זו ירושתך.
באופן מופלא ידעת להפנות את היכולת שלך גם לכיוון המקצועי וגם כאימא – לדני, שכל כך היה זקוק לשילוב הזה שיתמוך בו וילחם בשבילו על חייו. העוצמות והנחישות בהן דחפת וניהלת את התהליך הכל כך מורכב של השיקום שלו הם כמעט בסדר גודל של אגדה …
כסבים ידעתם, את ואבא, להעניק לנכדים שלכם חופשים בלתי נשכחים של סיפורים, טיולים, אסי והרבה מאוד מניסיונך כגננת וכמורה, כדי ליצור בתנאים הצנועים שחייתם בהם, הרבה עניין, שמחה ולמידה. ואחר כך כשהם גדלו ליוויתם אותם בהרבה עניין, אכפתיות ודאגה. המעורבות העמוקה שלך בחיי ילדיך ונכדיך ועבודתך היו חלק ממעורבות ועניין רחבים הרבה יותר, סקרנות ועניין אמתיים במציאות בכלל: הקיבוצית, הציונית והאנושית. היית אדם שלעולם לא השתעמם ומצאת עניין בכל אשר סביבך, קרוב כרחוק, כשהמורשת הדתית שלך והכשרתך כמורה בסמינר דתי הביאו הרבה אהבה לתנ”ך ולעושר של היהדות.
לאחר שאבא חלה הפנית את כישוריך ו מאמציך, גם על חשבון בריאותך הרופפת, כדי להקל עליו, להיות אתו ולדאוג לו. התמונה שלך מתנהלת עם העגלה בימי החורף הקשים בדרך לאבא היא מסוג התמונות שילוו אותי תמיד. גם לאחר שאת עצמך כבר לא יכולת להיות עצמאית והצטרפת אל אבא בבית הבריאות, המשכת להיות לו לפה, לדאוג לו ולהבחין בחושיך הרגישים ממה הוא סובל ומה הוא צריך.
הזקנה לא היטיבה אתך ואת שהיית כל כך עצמאית ומכוונת לעזור ולדאוג לאחרים מצאת את עצמך מוגבלת יותר ויותר ונזקקת לעזרה במשך שנים רבות וארוכות. עם כל זאת, החוזק שאפיין אותך עיצב גם את ההתמודדות שלך עם הזקנה, בלי תלונות, להעריך את כל מה שעושים למענך, קבלת המציאות כפי שהיא ואיזה סוג של אמונה שדברים ישתנו לטובה.
לתמונת הילדות יש גם פן אחר נסתר הרבה יותר, הפן של יתמות ובגידת אב. אפילו שאחות אמך ובעלה, הרב הוכמן, אימצו אתכם ונתנו לכם בית חם ואוהב, נראה שמשהו מאותה יתמות והיעלמות ליוו אותך כל חייך. את הפן הזה שמרת לעצמך וכמעט שלא היה לו ביטוי בחייך הגלויים. אך איכשהו, מכמה רמזים ובצורות מסתוריות, אני יודע שהיה לו מקום בחייך הפנימיים – געגועים וכמיהה למה שאבד לך בגיל כל כך צעיר, לילדות שנאלצת להיפרד ממנה ולמציאות שנאלצת להתבגר אליה כל כך מוקדם. כל כך עצוב לחשוב שרק במותך את יכולה להתחבר לכל מה שאבד לך.
יהי זכרך ברוך!