(20/03/1922 – 13/04/2006) ( כ אדר תרפ”ב – טו ניסן תשס”ו )

כתב אבישי טבת:
אימא, 53 יום עברו מאז שנפטר אבא, ואת, שהיית מרכז עולמו והוא מרכז עולמך, החלטת שלא להמשיך ולהיאבק על חייך ולהצטרף אליו.
ביקשנו שחייך יסתיימו במקום השקט והשלו שבו בחרת לחיות אותם וכך אכן היה.
אימא נולדה בשנת 1922 לשרה ועקיבא ממשפחת בקר, בעיר קילץ’, פולין. בגיל ארבע עברה המשפחה לוורשה ושם, בת 17, תפסה אותך מלה”ע השנייה.
מגיל צעיר הצטרפת לתנועת השומר הצעיר והיית שייכת לקיבוץ “במעלה” שהשלים את קיבוץ בית זרע. יצרת קשר חברי וידידותי עם טוסיה אלטמן, שהיתה מדריכתך ויחד איתה ערכת והוצאת את עיתון “הנודדים”. ברעב הגדול שהיה בגטו ורשה, ניסית לעזור בכלכלת המשפחה וביומנך הכתוב בפולנית ונמצא בימים אלה, את מספרת על הניסיונות להביא אוכל להורים ולאחותך הקטנה,שהיתה עמך לאורך כל המלחמה. כמו כל חברי השומר הצעיר בוורשה את נמצאת בבניין ההנהגה ברח’ נלבקי 23, עושה פעילות חינוכית ותרבותית לנוער, דואגת למשפחה. במהלך המלחמה עזבת את ורשה בשליחות התנועה ונסעת לצ’נסטחוב. נפגשת שוב עם טוסיה אלטמן מההנהגה הראשית ונסעת עמה לחוות ההכשרה בז’רקי, שם אתם מארגנים חיים כמו בקיבוץ.
באוגוסט 1942, האקציה הגדולה של גטו ורשה. נשלחת למחנה העבודה בלודז’ ועבדת במפעל התופר בגדים לצבא הגרמני. בשנת 1944 נסגר גטו לודז’ ואת עוברת למחנה עבודה בביה”ח לנשק בעיר צ’נסטחוב, שם את נשארת עם אחותך עד שהרוסים מתקרבים והנאצים בורחים. אתן יוצאות לחפש מקום מגורים.
מתחילים הנדודים בדרכים: פולין, רומניה, צ’כיה והונגריה בדרך לארץ ישראל. במחנה המעבר באלבא יוליה, ברומניה נפגשת עם אבא.
עלית ארצה אחריו והגעת למחנה המעפילים בעתלית. במכתב ביידיש למחנה המעפילים הוא כותב לך: “שמרי על עצמך, אחרי מה שעבר עליך, אני מבין שקשה לך מאוד עכשיו, אבל בקרוב נפגש ויהיה לנו טוב ביחד”.
בשנת 1946 הצטרפת לאבא להכשרה בקיבוץ עין המפרץ ויחד אתו עברתם לתל עמל.
בתל עמל עבדת בבית ילדים, בלול, במתפרה ועוד. היית אדם של ספר ושל מוזיקה קלסית, היית אדם יוצר והיית מעורבת בדרך ליד אבא, תומכת ונותנת לו את הגיבוי לעשייה.
ידעת קשיים רבים בחייך אך ידעת היטב גם להתגבר עליהם ולהמשיך הלאה ללא שיעצרו אותך.
בשנים האחרונות דאגת לאבא והוא דאג לך. היה חשוב לך לשמור על אסתטיות, טעם טוב, לתת מהכול והרבה ולדאוג לכולם: לבנים, לנכדים, לכלות ולמשפחה.
קשה לנו להיפרד ממך, שהיית חלק חשוב כל כך מחיינו. גרמת לנו לאהוב אותך, שנתגעגע אליך ושנחפש אותך בשעת מצוקה. את היית כזו שנרצה תמיד לראות את עינייך הטובות, החכמות עם הכחול היפה, שנהיה כמהים לחיוך הקל, לתבונה המצטנעת שלך. את שהיית הנפש הטובה של כולנו ללא מרירות וללא טענות שמערפלות את השיפוט.
אימא המעיטה בערכו של הברק החיצוני והתמקדה בעומקם של דברים …
יהי זכרך ברוך!