(02/09/1937 – 24/12/1999) ( כו אלול תרצ”ז – טו טבת תש”ס )
שאול זיו מספר:
נולדתי בגליציה ב – 2 לספטמבר 1937.
עם בואם של הנאצים לעיר לבוב בה גרנו, החלו לנשב רוחות מלחמה.
הייתי בן ארבע כשנכנסו הנאצים לביתנו, שברו והרסו מכל הבא ליד, ואת אבי שניסה להתנגד רצחו לעיני אימי ולעיני. בן ארבע הייתי יתום.
ואז ברחנו, אמא סבתא ואני, לאחד הכפרים בסביבה, בו היו מכרים של סבי המנוח. איכר טוב לב הסתיר אותנו בעליית הגג שלו, יחד עם עוד כמה משפחות, על אף שידע שבכך הוא מסכן את עצמו ואת משפחתו. הסתתרנו שם מספר חודשים בתנאים קשים ביותר.
עד שנאצים אוקראינים גילו את מחבואנו, פרצו פנימה וריססו מנשק אוטומטי לכל עבר. ורק בדרך נס ניצלנו שלושתנו ויצאנו ללא פגע.
יחד עם כל הנשארים בחיים העמיסו אותנו על משאיות פתוחות, והובלנו במשך זמן ממושך, בקור הנורא של החורף, למחנה ריכוז מרוחק.
במהלך הנסיעה, ניגשה אימי לשומר גרמני שעמד בקצה האחורי של המשאית, נתנה לו צמיד זהב ובתמורה הוא הסכים להעלים עין, כשאמא, לאחר תדריך קצר ומפחיד, דחפה אותי מן המשאית לתוך השלג. המשאית המשיכה בדרכה אל הבלתי ידוע.
נזרקתי אל השלג, ילד בן ארבע, ולאחר התאוששות יצאתי למסע הניווטים הראשון בחיי, עד לביתו של האיכר אצלו התחבאנו, מרחק שישה עשר ק”מ בשלג. איך עשיתי את הדרך הזאת, עד היום אני לא מבין.
על אף החיפושים של אנשי הגסטאפו והאס.אס בסביבה. החביא אותי האיכר טוב הלב בשנית.
מורעב ובוכה חיכיתי לאימי. היא הגיעה כעבור שלושה ימים וסיפרה, שכאשר הגיעו למחנה הריכוז, התחבאה בחבית ריקה של דגים מלוחים, שעמדה במגרש החניה, ועם חשיכה נמלטה מהמחנה. סבתא נשארה במחנה ולא ראיתי אותה יותר.
אמא הצליחה לקנות תעודות זהות מזויפות, החלפנו את השמות שלנו והפכנו לגויים.
נדדנו ברכב וברגל עד לעיר וורשה, שם שכרנו דירה ואמא התחילה לעבוד. היא הייתה יוצאת לכפרים, קונה מצרכי מזון ואחר-כך חוזרת לעיר ומוכרת אותם בשוק השחור. זאת הייתה עבודה לא חוקית.
כשיצאה לעבודתה, הייתי נשאר לבד בבית, וצופה בחלון במעשי הזוועה שעשו הנאצים..
יום אחד, כשאמא חזרה מיום עבודה מפרך, סיפרתי לה שהשכנים הפשיטו אותי וגילו שאני יהודי. עוד באותו ערב ארזנו את חפצינו ולפני שאנשי הגסטפו יגיעו, נמלטנו לדירה אחרת בקצה השני של העיר. מעכשיו הייתה אמא לוקחת אותי איתה לנסיעותיה לכפרים. בערב היינו חוזרים, עמוסים בארבעים ק”ג חיטה, סלק סוכר או ירקות. בסופו של דבר נתפשנו והועברנו לגיטו וורשה. לקראת סוף המלחמה ברחנו לרוסיה. הייתי בן שבע. אמא אחזה בידי ושנינו חצינו את החזית. לא חיכינו שהרוסים יבואו אלינו, הלכנו נגד הזרם. ראינו קרבות, ראינו הרוגים ופצועים. הגרמנים ירו עלינו, הרוסים ירו עלינו, לבסוף הגענו לעיר לובלין שהייתה כבר בידי הרוסים. ורק אז, במחנה הפליטים, אחרי שחלפה הסכנה, אמא התמוטטה וחלתה. היא הועברה לבית-חולים באפיסת כוחות. קצין רוסי בשם רפאל ז’ורק, טיפל בה ובי, דאג לנו ובכך הציל את חיינו. לימים הפך להיות אבי החורג.
כשהתאוששנו, יצאנו שלושתנו לדרך רבת תלאות, כשמטרתנו לעלות לארץ ישראל. חצינו גבולות, צ’כיה, הונגריה ועד למחנה עקורים פרנוולד שבגרמניה, שם היה ריכוז של עלייה ב. סוף סוף עלינו על האונייה “תיאודור הרצל” בדרכנו לארץ ישראל. אלא שאז התגלינו על-ידי הבריטים והוגלינו לקפריסין. שנה שלימה היינו בקפריסין, ולאחר כל מה שעברתי, זאת הייתה התקופה היפה ביותר של ילדותי.
מקפריסין עלינו, כל הילדים לפני ההורים וכך מצאתי את עצמי בקיבוץ “הזורע”. קבלת הפנים הבלתי נעימה לה זכיתי שם הבריחה אותי משם. זכרתי שאמא הזכירה את קיבוץ “גן-שמואל” והחלטתי להגיע לשם. המכונית שעליה עליתי נסעה דווקא לבית-אלפא, וכך הגעתי אל המקום שיהיה לביתי למשך שנים רבות. גם שם הקליטה לא הייתה קלה. ילדי השמנת ראו בי מישהו שונה ואחר, והייתי צריך להלחם על מקומי כדי להיות כמו כולם.
השנים עשו את שלהם. לאחר שהורי הגיעו גם הם לקיבוץ הרגשתי בטוח ומוגן וחיי התנהלו כמו חייו של כל בן קיבוץ.
עם סיום המוסד החינוכי, התגייסתי לצה”ל. רציתי להיות טייס אבל היות וידעתי שכחבר קיבוץ לא אוכל לחתום קבע, שיניתי כיוון והגעתי לשייטת 13 שהייתה יחידה מובחרת ומסלול האימונים שלה היה קשה ומפרך.
הצבא הופך להיות אתגר מספר אחד עבורי. עברתי את כל המסלולים בשייטת, מלוחם מן השורה ועד למפקד השייטת.
כך הפך הילד היהודי הקטן והנרדף, למפקד בצבא הישראלי .
