(01/11/1910 – 24/12/2005) ( כט תשרי תרע”א – כג כסלו תשס”ו )

מתוך טקס הלוויה של אבימלך:
על אף שאיש דתי אבימלך לא היה, העובדה שאנו מלווים אותו בדרכו האחרונה בחג החנוכה, מעידה כמו נרות החג, שאבימלך מייצג את ניצחון הרוח על הגוף. נטול נכסים היה תמיד, אך כוחות החיים שצבר במהלך השנים כשהוא קורא תיגר על המוות, הרצון הזה לחיות ויהי מה, זה הסמל, זה האור של חג החנוכה …
האחד בנובמבר 1910 היה יום קר במיוחד בעיר למברג, בירת החלק האוסטרי-גליצאי המוכרת יותר בשמה הפולני, לבוב. בעיר שברוב התקופה ההיא של ערב מלה”ע הראשונה היתה פריחה של התרבויות הפולנית, האוקראינית והיהודית. ניסיונותיהם של הגרמנים האוסטרים להכניס את תרבותם לא עלה יפה למעט במקרים מסוימים כמו במשפחת לוונקופ – תינוק בא לעולם והוריו, יצחק ואסתר (בעלי השמות הכל כך יהודיים) מעדיפים לקרוא לו מקסימיליאן.
הרצון להשתלב ולהתערות בקהילה הלא יהודית, שהיוותה שם את הרוב, גבתה מן הבית את המחויבות למולדת. ב- 1914 יצחק, האב, מגויס לצבא האוסטרו-הונגרי ועבד בעיר בודפשט כפקיד בשל כתב ידו היפה.
האם אסתר נאלצה לסגור את בית הדפוס, מקור הפרנסה, והצטרפה לבעלה בבודפשט עם שני ילדיה, מקסימיליאן ויוס, הצעיר ממנו בשנתיים.
מקסימיליאן שידע עד אז פולנית ואוקראינית, לומד עד מהרה את השפה הגרמנית. המלחמה הסתיימה והמשפחה שבה ללבוב ופותחת שוב את בית הדפוס.
מקסימיליאן הולך לבית ספר והוריו לא מוותרים על הפן היהודי בחינוכו ובהשכלתו: היסטוריה יהודית, דת יהודית ושפה עברית. שנות הילדות מאופיינות ברצון עז להשתלב בחברה. מקסימיליאן קורא ספר על תנועת הצופים של האנגלים שנולדה בדרום אפריקה ובליבו מתעורר רצון עז להשתייך לתנועת נוער וכך הוא מגיע לתנועת השומר הצעיר בלבוב. לפני העלייה ארצה הוא מכשיר את עצמו כמורה ללשון העברית. וכך הוא מספר: “אני עומד בחלון של קרון הרכבת. אבא, יוס, אנה, הלה ופלה מנופפים לי לשלום ואילו אמא עומדת ובוכה. היתה זו הפעם האחרונה שראיתי את משפחתי. כאשר הגעתי ארצה, שכרתי לי דירה קטנה בירושלים ויומיים בשבוע עבדתי כפועל בניין והתאהבתי בקפה השחור החזק של הערבים. לאחר מכן עברתי לקיבוץ דן. עם בואי לקיבוץ פגשתי את סדרן העבודה. הוא שאלני לשמי. “מיילך” אמרתי לו (אף אחד לא קרא לי בשמי המקורי). לא בא בחשבון, אמר הסדרן, זה לא שם עברי. הייתי נבוך ולא ידעתי מה לומר. אז נזכרתי שסבי אמר לי פעם כי שמי נבע מהשם התנ”כי אבימלך. כך נולדתי מחדש עם שם אחר. בקיבוץ דן שהיתי כשנה. הייתי ממייסדי הקיבוץ אולם עם הזמן רציתי לעבור לקיבוץ אחר כי בקיבוץ דן לא היו בחורות פנויות. בזמן חיפושיי אחר קיבוץ מתאים נשלחתי מטעם הקיבוץ לבית זרע ושם עברתי הכשרה במספוא”.
כל משפחתו של אבימלך נספתה בשואה ובארץ, ידידיו מלבוב מאיצים בו להצטרף אליהם לתל עמל.
אבימלך ממשיך לספר: “ערב אחד ראיתי על יד לוח המודעות בחורה נחמדה לבושה חולצה לבנה ומכנסיים לבנים קצרצרים. לא הכרתי אותה והתברר לי שהיא רווקה שעלתה ארצה מפולין שנה לפני פרוץ המלחמה. בחורה משכילה, עובדת ברפת, חולבת בלילות ולכן רואים אותה מעט בחדר האוכל. ניגשתי אליה ואמרתי לי כי שמעתי שיש לה ספרים מעניינים ואולי היא יכולה להשאיל לי אחד. היא נענתה בחיוב. למחרת בבוקר באתי לקחת את הספר ומאז הייתי אצלה כל ערב עד שיצאה לרפת לחליבה. כך הכרתי את אטקה פליק ועברנו לגור יחד”. לאבימלך ואטקה נולדו שלושה בנים: יוסי, אורי וערן. לאחר פטירתה של אטקה, הכיר אבימלך את נטע מכפר הנשיא וחי עמה 15 שנים נוספות.
צנוע היה אבימלך בחייו ובמותו. אנשים צנועים באמת גם מותם חרישי.
יהי זכרו ברוך!