(24/10/1929 – 20/05/2017) ( כ תשרי תר”צ – כד אייר תשנע )

אמא שלנו – כתב שלמה גלזר

אמא שלנו נולדה פעמיים. בפעם הראשונה ב 1929 כאדית מנהיימר

בברטיסלווה בסלובקיה שם ידעה ילדות מאושרת עד גיל 10.

אז פרצה מלחמת העולם השנייה ועולמה התהפך עליה,

משפחתה התפצלה לשניים, חלק מאחיותיה התחבאו עם אמה

והן ניצלו. אמא יחד עם אביה סולומון, אחיה מרטין

ואחותה אליסון נספו והיא היחידה שנותרה בחיים עם שחרור אושוויץ. קשה להבין איך שרדה את התופת אותה עברה.

אח”כ עלתה ארצה, בגיל 16 נקלטה בחברת נוער לתל עמל ושינתה את שמה לטובה. בקיבוץ פגשה את אבא ויחד הקימו משפחה חמה ואוהבת ונולדה בפעם שנייה. או כפי שהיא כתבה באחד מסיפוריה “תמיד כשהלילך פורח אני נולדת מחדש”. זו הייתה התקופה המאושרת בחייה, שנמשכה כ 20 שנים.

אמא שלנו גם מתה פעמיים. כשנראה היה שחייה עולים על מסלול של אושר ויציבות , נהרג אבא בתאונת דרכים , ועולמה חרב עליה שנית. ממכה זאת לא התאוששה מעולם.

אבא שהיה מרכז עולמה הותיר עם לכתו הטראגית והמפתיעה חלל שהעיב על חייה עד יומה האחרון אותו לא היה בכוחה למלא, וחלק ממנה מת איתו.

בכוח הרצון החזק שלה היא נאחזה בחיים, נאבקה בזיכרונות עברה, תוך מאמץ עליון לשמור על המסגרת המשפחתית אתנו, ילדיה, ועל קשר חם ואוהב עם נכדיה וניניה הרבים.

אמא היתה אישה סוערת, לא תמיד צפויה, לעיתים לא קלה, שלקחה הכול ללב. אנחנו נזכור אותך כאוהבת חיים, טובת לב, נדיבה, סקרנית, יצירתית, צמאה ללמוד ופתוחה לדברים חדשים. בעלת כושר ביטוי מרשים וכישרון כתיבה שלא נוצל עד תום.

המשפחה היתה מרכז עולמך, היית אמא אוהבת ומסורה לנו מירי , עינת ולי ומאוחר יותר סבתא נהדרת לנכדיך וניניך הרבים.

בשנים האחרונות בגד בה גופה והיא שילמה כנראה את מחיר שנות הרעב והאימים במחנות ההשמדה מהם ניצלה. ראינו אותה הולכת ודועכת בלי יכולת לעצור זאת או לסייע.

אולי, אולי יש מעט נחמה בכך שלפחות עכשיו תזכי סוף סוף למעט שלווה לה לא באמת זכית במהלך חייך.