(13/08/1919 – 08/02/1996) ( יז אב תרע”ט – יח שבט תשנ”ו )

מוטקה היה בן לדור שבין שתי מלחמות עולם איומות, תקופה בה עברו שנותינו היפות והצעירות ועוצבה השקפת עולמנו. מוטקה ינק את ארץ ישראל עם חלב האם. הוא חי את חיי הגולה אך רק בין כתלי הקן השומרי שאף מלוא ריאותיו את אוויר הפסגות של הארץ וההגשמה בה “לא ידענו שאנו שרים , חולמים ומגשימים ציונות”. היתה למוטקה ילדות קשה. עם סיום ביה”ס העממי נאלץ לצאת לעבודה ומצא את מקומו בבית דפוס – אוניברסיטה עממית לחריפי מוח – מוטקה בלע ספרים מכל הבא ליד והיה בעל ידע אנציקלופדי מדהים.
מהקן בברנוביץ’ יצא להכשרה ברובנה. מעט לפני העלייה פרצה מלחמת העולם והנאצים התנפלו על פולין ממערב, כאשר בריה”מ מושיטה יד ממזרח. מוטקה היה בין הראשונים לחצות את הגבול לעבר רומניה ואחר כך לריכוז השומרי הגדול בוילנה, ליטא. שנות המלחמה היו שנות נדודים. באחת ההפצצות נפצע מוטקה. אחר כך ירד לאורך הוולגה עד לסארטוב, שם היה רועה עדר שוורים, סייס ומגיש אלומות קציר לקומביין. הוא נאסר במקרה ועבר לאזור מכרות הפחם באגן קוזנייצק. שם, במחשכי המנהרות, מנותק מהעולם עשה את שנות המלחמה. ביום הניצחון היה במעבה האדמה ורק עם תום המשמרת נודע לו דבר סיום המלחמה. אז פגש מוטקה את לאה, רעייתו לעתיד וימים ספורים לאחר מכן קרה אסון הרגל. לאה סעדה אותו בהחלמתו והמשיכה מאז יחד אתו. משפחתו נספתה בשואה וכך כתב: “אני חי! אני היחידי ששרדתי ממשפחתי הענפה. אחרי 5 שנות מלחמה, נדודים, תלאות, סכנות, טיפוס, בית סוהר, מחנה אסירים ושחור הפחם שלא מש מעיני. האם עלי לשמוח? אין שמחה בלבי …”
בהגיע תור העלייה, עלו מוטקה ולאה היישר לקיבוץ תל עמל ושם התנרמל הכול. משפחה, ילדים, עבודה, פעילות בקיבוץ …
מוטקה קנה לו מעמד מרכזי בחיי החברה והמשק וגם מתחביבים לא הניח ידיו, אספן בולים, פותר תשבצים, מרקע נחושת וכותב מוכשר עד מאוד.
המחלה תקפה אותו בפתאומיות ומוטקה נפטר והשאיר אחריו את רעייתו, לאה ושלוש בנותיו ונכדים.
יהי זכרו ברוך!