(11/09/1916 – 18/06/2002) ( – ח תמוז תשס”ב )
זלמן ברקאי – נתיב חייו
זלמן נולד ב- 11 בספטמבר 1916 להוריו, רבקה ויעקב ברקוביץ’. הוא נולד וגדל בעיירה קַשְפִיץ. לאביו היתה טחנת קמח ועד גיל 8 עברה עליו ילדות מאושרת עם אחיו הצעיר, דב. בגיל 8 נפטרה אמו והמשבר הכלכלי בפולין הביאו לכך שאביו נאלץ לוותר על טחנת הקמח. זלמן נשלח לעיר צ’נסטוחוב שם חי אצל אחיות אמו. בגיל צעיר התחיל לעבוד, נער – פועל צעיר בביח”ר לבובות, בחנות לחוטים ובביח”ר לעגלות תינוקות.
בהיותו בן 12 נישא אביו בשנית וזלמן והוא זכה לאחר ואחות צעירים, טובהל’ה ונחומי. אביו שכר לו חדר בצ’נסטוחוב והוא ניהל את חייו בעצמאות. ביום עבד והתפרנס למחייתו ובלילה שקד על לימודיו, רכש ספרי לימוד ודגר עליהם עד שעה מאוחרת בלילה.
בתקופת בחרותו הצטרף תחילה לפועלי ציון שמאל ולאחר זמן קצר לשומר הצעיר, מתוך אמונה בשילוב של סוציאליזם וציונות ובשאיפה להגשים ולעלות לארץ.
ב- 1936 התאחדה המשפחה כולה בצ’נסטוחוב וזלמן זכה לתקופה מאושרת עם אחיו ואחותו.
ב- 1938 הצטרף זלמן לקיבוץ הכשרה בראדום, שם השתלב במהירות בחיי הקיבוץ “בחזית” ועבד בין השאר בבית יציקה לברזל.
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה בספטמבר 1939 נפתחה מסכת נדודים של זלמן וחבריו, דרך ארוכה של 6 שנים. קיבוץ “בחזית” התחלק לקבוצות קטנות ויצא לכיוון מזרח. זלמן עם חברים נוספים נדדו דרך לובלין לרובנה ושם הצטרפו לחבריהם מקיבוץ “במנהרה”. כיבוש רובנה ע”י הצבא האדום הביא לכך שעברו לעיר פוניבייז’ שם חיו עד יוני 1942 וקיימו חיי קיבוץ שלמים בחווה חקלאית סמוך לעיר. זלמן עבד בחקלאות וגם בתרבות תרם את חלקו.
פלישת גרמניה לבריה”מ הביאה להמשך נדודיהם לתוך בריה”מ דרך רז’ב שליד הוולגה, לטורקמניה ואוזבקיסטאן. עד פברואר 1945 חיו זלמן וחבריו באסיה הסובייטית. בכל מקום שיכלו ניהלו חיי קיבוץ משותף וניסו לשמור קשר עם חבריהם הפזורים בבריה”מ ובפולין הכבושה.
במרץ 1945 חזר זלמן לפולין שם יצא לחפש את משפחתו. מכל משפחתו הענפה שרד רק אחיו, דב, שזלמן מצא אוו בגרמניה רק ב- 1946.
במשך 3 שנים מעת חזרתו לפולין ועד לעלייתו ארצה, עסק זלמן ב”הצלת נפשות”. הוא סבב ברחבי פולין וחילץ ילדים, נערים ונערות יהודים ממנזרים, משפחות נוצריות, ממסתורים ומחיי אבדון.
זלמן הקים, ניהל והדריך בתי ילדים בגאדנסק, בצ’נסטוחוב ובלודוויקובו. הוא נדד ברחבי פולין ועזר בהקמת סניפים וקינים של התנועה. משימתו האחרונה היתה לנהל בית ילדים בלינדן פלץ שבגרמניה שם גם עסק בהכנת מערכי הדרכה לקינים ולקיבוצי הכשרה.
באפריל 1948 עלה זלמן על האניה פרובידנס בנמל מרסיי וב- 29 באפריל הגשים את חלומו והגיע לביתו, קיבוצו ניר דוד (תל עמל).
בראשית שנות החמישים הקים זלמן בית בקיבוץ עם סלה, אמם של אפרת ושאול שמאז היה כאביהם וסב לנכדים ולנינים.
בקיבוץ היה זלמן שנים רבות לולן, הדריך את חברות הנוער “אייל” ו”בני עמל” וגם ממייסדי ענף התיירות שלנו, עת עבד בסחנה.
זלמן המשיך את פעילותו התרבותית מהשומר הצעיר בקיבוץ והיה שנים רבות בוועדת תרבות ובוועדות נוספות.
לאחר מותה של סלה, אשתו, הסתגר בד’ אמותיו ופסק מלהיות פעיל בחיי הקיבוץ. תקופה מסוימת עזר בארכיון גבעת חביבה ובערוב ימיו כתב את זכרונותיו לעצמו ולמשפחתו. משך שנים עסק במפעל הנפלא של איסוף זיכרונות של חברי הקיבוץ, הקלטתם, פיענוחם והקלדתם.
גם בשנותיו האחרונות היה מעורה בכל הקורה, מתעניין, סקרן ועסוק. לפני חודשיים, לראשונה מאז ילדותו, איבד את עצמאותו, דבר שהכביד עליו יותר מכל.
לשאול, אפרת, הנכדים והנינים, אבלכם – אבלנו, חסרונכם – חסרוננו.
יהי זכרו ברוך!
