(05/09/1945 – 10/05/1966) ( כז אלול תש”ה – כ אייר תשכ”ו )

דני, בנם של צבי (יסנה) ויפה בהיר. נולד בקיבוץ תל עמל ונפל בזמן שירותו הצבאי במאי 1966. דני התחנך בקבוצת “שיבולת”, סיים י”ב כיתות במוסד החינוכי “גלבוע” והתגייס לחיל הצנחנים בשנת 1963. הוא סיים קורס קצינים בדרגת סג”מ. יום אחד קיבל פקודה להבטיח קבוצת פועלים שנועדה לסלול דרך בגבול עם ירדן ליד תל דביר. המבצע היה, לכאורה, שגרתי ומוסכם עם הצבא הירדני. מעבר לגבול עבדו הפלחים בשדות. דני היה הקצין האחראי על ההבטחה והחיילים שכבו על הגבעה ללא דאגה. לפתע שלוש יריות פילחו את האוויר ואחריהן צרורות-צרורות. החיילים שלנו השיבו אש. היו פצועים ודני ירד אל הוואדי עם אלונקה לעזור לפצוע. לפתע נפגע דני עצמו מצרור כדורים ונדם.
לאחר מותו כתב מפקדו, סגן אלוף אפרים חירם את הדברים האלה: “לעתים אני שואל את עצמי מדוע האנשים שלנו בחיל הצנחנים חדורים הכרה עמוקה שעליהם להיות הטובים ביותר … מוכנים לבצע כל משימה בשלמות ותהא זו המסוכנת ביותר? מהו המקור ממנו הם יונקים את ההרגשה והתודעה הזו? … כי בראש ובראשונה קובע הבית שממנו הוא בא, המשפחה הקרובה ביותר והסביבה בה התחנך. הדבר המשתמע מכך נקרא אצלנו “רוח היחידה”.
צבי בהיר, אביו של דני כתב: כל ימי שהותי בארץ הקדשתי לענייני ביטחון, נשק והגנה. חשבתי בלבי כי בזה מילאנו את חובתנו לארץ הזאת עד תום, אבל הגורל התאכזר לנו ודרש מאתנו את המס היקר ביותר שהורים יכולים לתת, את קרבן הבן”.
בחוברת לזכרו נכתב: “שונים הם בנינו אחד מרעהו. אדם, אדם והביוגרפיה שלו. אך מעבר לשוני ולמיוחד נשתרשה בלבנו דמות של בן קיבוץ, דמותו של צעיר המושרש בביתו ובנוף מולדתו … דמות האדם הצעיר שזיקתו לחיי עבודה מובנת היא מאליה ודמות החייל הנאמן לתפקידו ואומץ הלב הוא קטע מפשטות הליכותיו”.
כל זה נכון לגבי דני. מעבר לזה אנו חושבים על דני שהכרנו: צנוע, ענוותן ורציני שלא אהב את המלחמות וציפה כבר בכיליון עיניים ליום שחרורו הקרוב מצה”ל, ועם זאת היה נאמן לדרכו והתגלה כמפקד מחלקה מסור ומעולה.
יהי זכרו ברוך!