(26/12/1919 – 15/05/2013) ( – ו סיון תשע”ג )

נולדה בניסבייז’ פולין (היום חלק מביילרוס), בשם פרידל, להוריה משה ואסתר-רבקה לחוביצקי ולאחיה הבוגרים יותר: בתיה, שרה ויהודה כאשר ב- 1925 נולדה אחותה הצעירה אלישבע.
בנעוריה למדה בגימנסיה בניסבייז’ והיתה פעילה בשומר הצעיר.
בראשית המלחמה, כאשר הצבא הגרמני עדיין לא הגיע לצפון, עברה ביחד עם אחיה, יהודה לווילנה, ליטא, שם התרכזו חברי התנועות הציוניות. שם קיבל יהודה תעודת עלייה לארץ דרך תנועתו, הפועל המזרחי ועלה ארצה. חדווה חזרה ללימודיה בגימנסיה. שתי אחיותיה הבוגרות של חדווה כבר עלו לישראל זמן רב קודם.
ביוני 1941 נכנסו הגרמנים לניסבייז’ במהלך התקפתם מול הצבא הרוסי במבצע ברברוסה. ב- 30 באוקטובר נערכה הסלקציה הגדולה בעיר כאשר בעלי מקצוע מועדף ובני משפחותיהם זכו בחיים. בסלקציה הזאת רק חדווה ואביה שרדו. סבתה, אמה, ואחותה אלישבע נשלחו לבורות ההריגה על ידי הנאצים הארורים. באותו יום נרצחו 4000 יהודים מהעיר. אירוע זה ליווה את חדווה במשך כל חייה, עליו לא דיברה ולא סיפרה אלא בערוב ימיה ממש. באותו היום הוקם הגטו בניסבייז’ ל- 600 היהודים הנותרים. בגטו הצטרפה חדווה למחתרת תחת פיקודו של שלום חולבסקי.
ב- 21 ביולי 1942 פרץ המרד בגטו נגד הגרמנים, בארגונה של המחתרת ונודע כמרד היהודי הראשון, הרבה לפני מרד גטו וארשה. במחתרת הוחלט ללחום בגרמנים שבאו להשמיד את הגטו בעזרת כל האמל”ח שהצטבר והצתת הגטו על ידי חומרי הצתה שהוכנו מראש ליצירת הסחה שתאפשר בריחה ליערות בחסות הבערה.
ב- 22 ביולי ברחו חדווה ואביה ליערות, והגיעו בדרכים לא דרכים לאחר מסע בריחה של כתשעה חודשים לבדם ביערות, אל הפרטיזנים. חדווה טיפלה שם כאחות בחולי טיפוס במחנה ואביה הצטרף ללוחמים.
ב- 22 ביולי 1944 לאחר הכיבוש הרוסי חזרו חדווה ואביה לניסבייז’. בביתם כבר גרה משפחה פולנית. לאחר כמה חודשים עזבה חדווה לוורשה, לאחר שהוזמנה לחקירת הנ.ק.ו.ד.
בוורשה פגשה לראשונה את פליטי מחנות הריכוז ונוכחה במצבם הנואש. שם פגשה גם את מרדכי רוזמן, אותו הכירה כחבר של מטלא רובינשטיין (שיפוני). מרדכי שלח אותה עם מכתב המלצה אל ישראל אייכנוולד שניהל אז מחנה מעבר בגרץ, אוסטריה כדי לשמש לו מזכירה. מאז לא נפרדו. ביחד ניהלו את מחנות הפליטים בגרץ ובתרופייח’ ואת מחנות היתומים בפייצטורה ואבילינו דה טורינו.
במרץ 1947 נולדה בתם הבכורה, אסתר שנקראה על שם אמה של חדווה ואמו של ישראל גם יחד.
הם עלו ארצה ב- 20.02.1947 מאיטליה באמצעות תעודות מזויפות של תושבים חוזרים הישר לקיבוץ ניר דוד (תל עמל).
בקיבוץ מילאה חדווה מגוון תפקידים. היתה מחנכת של חברת נוער ומורה לעזה לימודית במוסד “גלבוע”, אקונומית ומזכירת קיבוץ. אחרי לימודי בסיס בהנהלת חשבונות הצטרפה אל צוות עובדי הנהלת חשבונות ולאחר זמן קיבלה לידיה את תיק השכר לעובדים השכירים בקיבוץ.
בקיבוץ בנו חדווה וישראל את משפחתם. בדיוק בתאריך בו ברחה חדווה ליערות נולדה ליאורה ובאפריל 1955 נולד בנם, גברי.
לחדווה שלושה ילדים, שמונה נכדים ותשעה נינים.
יהי זכרה ברוך!