(02/02/1913 – 11/04/2002) ( כה שבט תרע”ג – כט ניסן תשס”ב )

סבתא אממה – פרידה

סבתא אממה נולדה בעיר ברודי שבמזרח גליציה בשנת 1913. כבר כתינוקת הפכה עם אמה ושלוש אחיותיה לפליטה בוינה בגלל מלחמת העולם ה ראשונה. ב 1918 עם תום המלחמה חזרו לגליציה, לבית של הסבתא שסירבה לברוח עמן. הן גילו שרוב הרכוש נהרס, אך הבית של הסבתא נשאר. יום אחד, בהיותה בת ארבע או חמש, בזמן ששיחקה בחצר, נכנס בשער חייל עם זקן עבות.

היא נבהלה וברחה פנימה. מסתבר שהיה זה אביה שמואל וידהופף ששרת בצבא האוסטרי וחזר מן המלחמה. הוא לא ראה אותה מאז היתה תינוקת.

לאחר איחוד המשפחה עברו ללבוב, העיר הגדולה. שם גרו בחדר אחד ששימש גם מטבח. ההשכלה היתה חשובה ביותר. הוריה חסכו אוכל מפיהם כדי לממן לבנותיהן תיכון פרטי. “אם הקטנה מבריקה כמו אחיותיה אקבל אותה בחינם”, אמרה המנהלת לאביה, וכך היה. במסגרת המגמה ללימודים קלאסיים למדה אממה גם יוונית וגם לטינית.

בגיל שתים עשרה הלכה בעקבות אחיותיה לשומר הצעיר. התנועה מילאה את כל עולמה. הפעולות, הטיולים, קריאת הספרים, קורס ההתעמלות, האהבות הראשונות,,, והכל יד ביד עם חברתה הטובה מרילה. ב 1927, באמצע מושבת הקיץ (סמינר מדצ”ים) נפטר אביה משחפת.

לארץ ישראל עלתה עוד לפני גיל שמונה עשרה. ב 1932. אמה לאה וידהופף הסכימה לכך למרות חששותיה, מכיוון שבארץ כבר גר אז אחי האם איתמר שהיה רופא בחיפה.

אממה היתה הראשונה שעלתה ארצה מגרעין מסד, ועד שיבואו כולם נרשמה ללימודים בבית הספר החקלאי לבנות בנהלל. לימים טענה שהשנים בנהלל היו היפות בחייה. בשנה הראשונה עבדה ברפת ובמחלבה, בשנה השניה השתלמה במטעים וכרם. משה דיין החתיך הכניס אותה להגנה ולימד אותה איתות. באיתות השתמשה רבות כאשר כסדרנית עבודה בבית אלפא אותתה ערב ערב את סידור העבודה ליושבים בחומה ומגדל.

את חייה עם איזק קשרה אממה רק ב- 1939, למרות שגם הוא מלבוב ולמעשה הכירו מגיל שתים עשרה בתנועה. לאחר שחזר ברגע האחרון משליחות באירופה הכבושה, ובקיבוץ כבר חשבוהו למת הודיעה לו: “לשליחות הבאה אנחנו נוסעים כמשפחה”. נסעו מהר לרבנות בעפולה לסדר את התעודות. לבסוף נכבשה אירופה כולה והשליחות בוטלה. בני נולד בסתיו 41′, כשהיטלר איים לכבוש את ארץ ישראל מכיוון מצריים וסוריה גם יחד, והישוב נערך להתבצרות על הר הכרמל. בסוף החמסינים, בסוף ההריון, לעת ערב, עם הרוח היורדת מהגלבוע, כשהיו פוסעים מדודות בשבילי המחנה, היתה סבתא נאנחת ושואלת: “מה יהיה?” וסבא היה עונה לה בשכנוע פנימי עמוק: “יהיה טוב! תראי שיהיה טוב!”

שמואל נולד במזל טוב ב 46′. ב1950 בהריון עם שאול עברו לשיכון הותיקים. פעם ראשונה אחרי עשרים שנות חלוצה שלא היה עליה לגשש את דרכה בלילות הקרים לשירותים הציבוריים. אז בערך גם סיימה את עבודתה החקלאית בכרם ובנוי והכשירה עצמה לקריירה שניה כתופרת מכנסיים מסורה וקפדנית, שהתמחתה בתפירת כיסים מסובכים. אהבה לתפור בגדים זעירים לבובות של נכדותיה, סרגה סוודרים ואנפילאות…

ארבע עוגות היו לה לסבתא – עוגת גבינה עם צימוקים, עוגת תפוחים, בחורף עוגת אגוזים, אך מעל לכל היתה הקרמוּפקה! ארוחת הארבע של שבת היו אירוע שחיכינו לו. הילדים והנכדים מילאו את עולמה.

בשנים האחרונות כשכבר לא יכלה לבשל באנו כדי לשמוע סיפורים. סבא היה מרצה באריכות על תולדות אירופה והעם היהודי, סבתא היתה מספרת אנקדוטות מילדותה ונעוריה.

סבתא בחרה להפרד מאיתנו לאט.

בהדרגתיות מורטת עצבים, כשכל פעם אנו אומרים לעצמנו: “לא, זה כבר ממש לא זה” בא עוד שלב בירידה בתפקוד ובזיכרון להראות לנו שיש עוד הרבה מה להפסיד בדרך למטה. סבא, שלמסירותו לא היתה גבול, לא יכול היה לראות מה שעולל לה הגיל ונפטר חצי שנה לפניה. בשנה האחרונה בבית הבריאות, היתה מפציעה השמש בפניה בכל פעם שראתה את ניניה. רק לפני יומיים, כשכבר לא עשתה דבר פרט לשכב במיטה ולנשום חלושות הרימה במאמץ את ידיה כדי ללטף את אדם הקטן.

נוחי בשלום על עפרך, סבתא אממה, ימתקו לך רגבייך.

11/4/2002 כט’ ניסן תשס”ב דגנית