(04/05/1913 – 28/02/2003) ( כז ניסן תרע”ג – כו אדרא תשס”ג )

שרה נולדה בפולין, בכפר האוקראיני וייז’וב להוריה, יהודית ויוסף נוימן. במשפחתה היו שישה ילדים: שני בנים וארבע בנות. היה להם משק חקלאי קטן, חלקת אדמה לזריעה, חלקת יער קטנה, אחו יפיפה, גן עצי פרי, ירקות, כוורת דבורים ובעלי חיים. כל המשפחה עבדה בשדה.
בשנת 1931 הצטרפה שרה לקיבוץ “מסד” וב- 1932 יצאה להכשרה.
אחרי כיבוש פולין ע”י הגרמנים נכנסו הרוסים לאוקראינה. אנשי התנועה היו מוכרחים להסתתר מפני הגרמנים והרוסים. אחיותיה של שרה ירדו למחתרת והיא נשארה עם הוריה בכפר.
יום אחד הופיעה אחותה של שרה, מלכה, ואמרה שהם מוכרחים לצאת לווילנה. שרה נסעה ברכבת של הצבא האדום ואחותה לא הספיקה להגיע לרכבת. זו היתה פרידתן האחרונה.
עם הרכבת הגיעה שרה לעיירה ליד גבול ליטא ומשם עם קבוצה גדולה יצאה לווילנה. היא היתה האישה היחידה בין כל הבחורים ובתור בת כפר עם חוש ההתמצאות שלה, הובילה את כל הקבוצה לווילנה, שם נשארה לעבוד עד שנת 1941.
במזג אוויר קשה, בכפור ובשלג, יצאה עם קבוצת אנשים לחצות גבולות ולהגיע לישראל. היא הגיעה ארצה דרך רוסיה, תורכיה ומלבנון דרך גשר בנות יעקב לחיפה. מחיפה הגיעה שרה לניר דוד (תל עמל).
המצב בקיבוץ היה קשה מאוד. חוסר דיור, קדחת, חיים קשים. זה לא היה הקיבוץ שעליו חלמה.
הרבה אכזבות ליוו את חייה בקיבוץ. אך שרה, כאישה חזקה, לא ויתרה וידעה למצוא את דרכה. עבדה בהרבה מקומות במסירות רבה: גן הירק, בציר, מסיק, מטבח ילדים, מרפאת שיניים, חברת הנוער, בתי ילדים ובמיוחד הקדישה את אהבתה ורגישותה בשמירות הלילה הארוכות על ילדים שנזקקו לכך. במחסן הבגדים עבדה עד יומה האחרון.
שרה ידע ליצור קשרים עם אנשים רבים בקיבוץ מכל שכבות הגיל, מצעירים ועד בני גילה. תמיד שמחה לעזור לכל מי שיכלה ומילה טובה תמיד היתה בפיה לכל אחד שפגשה בדרכי הקיבוץ. שרה אהבה את הקיבוץ בכל ליבה.
השאירה אחריה שתי בנות ונכדים. יהי זכרה ברוך!