(22/04/1919 – 31/03/2010) ( כב ניסן תרע”ט – טז ניסן תש”ע )

אימא שלי / לביא מאירי

אישה ענקית בגוף קטן. אישה עצמאית, דעתנית, רודפת צדק, לא אחת הולכת לבד ללא חשש נגד הזרם, אימא דואגת וסבתא נערצת ונאהבת, אישה גדולה.

נולדת למשפחה חרדית בפרוור ורשאי, הייתם שישה אחים וארבע אחיות. האחים קיבלו כולם חינוך חרדי והבנות – פורצות דרך, בועטות במוסכמות, אחת עולה ארצה והשאר מצטרפות לתנועות שמאלניות או ציוניות. סבא וסבתא שלי, ההורים שלך, שאותם לא זכיתי להכיר, כיבדו את עצמאות בנותיהן ולא נלחמו, לא החרימו, לא קרעו קריעה, הם חיבקו והבינו. בית חרדי פלורליסטי. אולי כירושה מהורייך גם את מעולם לא כפית דבר על איש. את דעתך לא היססת להביע, לכפות – לא כפית.

מערכת יחסים מיוחדת במינה היתה לך עם נכדותייך, נכדייך ונינותייך שהחזירו לך את אהבת האמת שקיבלו ממך ללא תנאי.

מעולם לא ביקשת לעצמך דבר או תמורה לנתינתך האין סופית. רק בערוב ימיך העזת לבקש לעצמך בפעם הראשונה והיחידה והאחרונה – ביקשת למות עצמאית וצלולה.

שיחקת אותה בגדול. הלכת לעולמך עצמאית לחלוטין, צלולה וחדה כתער. כשהבנת שלבך לא יאפשר לך לחגוג אתנו את סדר הפסח המשפחתי, המסורתי שהוא גם יום הולדתך ה- 91, אושפזת בבית חולים. שמרת שם על מצב יציב עד לסיומו של הסדר ורק אז קראת לנו למיטתך.

זכית להיפרד מכל נכדיך כשאת בהכרה מלאה, נפרדת מהם אחד, אחד ואז שקעת לך בתרדמה האחרונה שאפשרה לך לצעוד בשקט, ברוגע וללא כאבים בפרוזדור הארוך המוביל הלאה לעולמות אחרים. בצעידתך בפרוזדור שמעת בוודאי במשך שעות ארוכות את השירה של עדנה ושלי שליוותה אותך בכל צעד וצעד באינטימיות ואחדות משפחתית שאין למעלה ממנה.

בקשתך מולאה במלואה, אימא, נוחי על משכבך בשלום.

אוהב אותך.