(04/08/1913 – 27/11/2006) ( א אב תרע”ג – ו כסלו תשס”ז )

לזכרה של אימא
אמנו, חווה לונד שחייתה ב- 25 שנותיה האחרונות בניר דוד (תל עמל) הלכה לעולמה בשיבה טובה. תולדות חייה של אימא הנם פיסה מתולדות העם היהודי בעת החדשה.
אימא נולדה בברלין באוגוסט 1913, עוד לפני פרוץ מלה”ע ה- 1. משפחתה היתה כנראה מצאצאי מגורשי ספרד והגיעה בשלב כלשהו לגרמניה. בית הוריה היה בית שומר מסורת, כשרות ושבת, אך היה זה בית פתוח ולא פנטי. לאביה היו 10 אחים ואחיות אך איננו יודעים מה עלה בגורלם. גם על משפחת האם איננו יודעים כמעט דבר. סבתה, בגיל 95 עוד כתבה לה מכתבים בכתב ידה. הסבים מצד אימה נספו בשואה.
אימא היתה מעורה בחברה הגרמנית ולמדה 11 שנים בבי”ס גרמני כללי שחלק גדול מתלמידיו היה יהודי. בביה”ס לימדו קשרת רחבה של נושאים: היסטוריה, תרבות עתיקה, מוסיקה ושפות. אימא דיברה ארבע שפות: עברית, גרמנית, אנגלית וצרפתית. בעת ההיא עדיין לא הורגשה אפליה כלפי היהודים. כרבים מהיהודים באותה עת היתה מעורה בחיי התרבות והחברה התוססים של גרמניה בימי רפובליקת ויימאר. מצעירותה היתה בתנועת נוער יהודית “וורקלויטה” שבשנות ה- 30 אימצה לה אוריינטציה ציונית. לימים הצטרפה לתנועת השומר הצעיר והתרחקה מהיהדות הדתית. יחד עם חבריה למדו בבית ספר ערב מיוחד עברית, היסטוריה יהודית, רמב”ם ועוד. בתנועת הנוער ספגה ערכים של שוויון האדם וצדק סוציאלי, בימים ששחור הפשיזם והאנטישמיות החלו להרים ראש.
כחברה בתנועת הנוער נשלחה להכשרה ומאוחר יותר, לאחר מיון קפדני בגין מספר סרטיפיקטים מוגבל, נמצאה “כשרה” לעלות ארצה כחלק מקבוצה של 25 איש. בינואר 1934 דרכו רגליה על האדמה ובידה מזוודה אחת.
דרכה בארץ לא היתה סוגה בשושנים. מבית יהודי בורגני בברלין היישר לגבעת חיים שבעמק חפר מוכה הקדחת. עבודה מתישה, חום נורא ותנאים סניטריים ירודים. אך אימא לא בחלה בכל עבודה המכבדת את בעליה. בגבעת חיים פגשה באופן מקרי לחלוטין את אחיה שעלה ארצה כשנה לפניה.
מגבעת חיים עברה אימא לחדרה ומשם כמעט והגיעה לקיבוץ הזורע. היא לא הגיעה לקיבוץ הזורע משום שבאותם ימים אביה שסולק מביתו על ידי הנאצים ואחותה עלו ארצה (האם נפטרה עוד קודם לעלייה) והיא לא הרשתה לעצמה “להפיל” עוד שני פיות על קבוצת אנשים הנאבקת קשה על קיומה. כך החלה בחיים עצמאיים.
אביה נרצח ברחוב בידי מתנקש ערבי וזמן לא רב לאחר מכן התחילו פעולות האיבה של מאורעות 1939-1936. כל ראשי היישוב היהודי השתתפו בהלווייתו ביניהם, יצחק בן צבי, לימים הנשיא השני של מדינת ישראל.
אימא לא זנחה את רעיון החיים בקיבוץ וכשבני משפחתה התבססו מעט עברה למשמר העמק ואחר כך הצטרפה לחבורת השומר הצעיר שהתגוררה בבית אלפא, החבורה שהקימה את תל עמל בחומה ומגדל. שם גם הכירה את נ פתלי, אבי (אני הבת ה- 22 של תל עמל).
בשנת 1945 החליטה אימא לצאת אתי לחיים עצמאיים. גם דרך זו לא היתה קלה, ערב מלחמת השחרור, צנע, קשיי פרנסה וקשיי מגורים. אימא ואני עברנו לקריית אתא ומכאן לחיפה.
בשנת 1949 פגשה את יהושע לונד, אלמן עם שני ילדים: דבורה ויענק’לה. הם נישאים ואנחנו עוברות לקריית חיים. בתם המשותפת נולדה ב- 1950. עתה אנו משפחה של שישה. אימא מחזיקה את הבית, מתנדבת בקליטת עולים, פעילה במפ”ם, לומדת בקורסי ערב ללא הרף ומעסיקה את עצמה לעצמה ולאחרים. שומעת קונצרטים, הולכת להצגות … כעזרה לפרנסת המשפחה היא קונה מכונת סריגה ביתית ומוכרת את מרכולתה לכל המעוניין.
יהושע, בעלה נפטר ב- 1974 ובראשית שנות ה- 80 היא חוזרת לתל עמל לחיות לצידו של יהושע סגל. היא חיתה 10 שנים מאושרות לצידו של יהושע ואחרי פטירתו עוד 15 שנים יפות וטובות. מעורה בחייה קיבוץ ואכפתית לגבי המתרחש, ממשיכה ללמוד וללמד, להעסיק ולהעשיר את עצמה, עד שהגיל והבריאות הכריעו אותה.
בחמשת החודשים האחרונים לחייה שהתה לידי בבית הסיעודי “מזור” ברמת השופט.
אימא ציוותה את גופתה למדע.
יהי זכרה ברוך!