(04/11/1919 – 15/03/2016) ( יא חשון תרפ – ה אדרב תשעו )

כתב נועם יחיאלי:
היום כשאנו מלווים אותך בדרכך האחרונה, עומדת לנגד עינינו קומתך הקטנה בגב הכפוף והתנועות הכבדות כי זו דרכו של עולם; לזכור מראה עיניים אחרון כהוויתם של חיים שלמים. אבל חייו של אדם נמדדים גם בשנות עלומיו, בימיו הטובים, בהם פעל במיטבו וטבע את חותמו על סביבתו, וכאלה אמא, היו לך למכביר.

אמא יקרה, בשנות המלחמה נגזר עליך להיפרד מהוריך פרידה קורעת וכואבת, כשאת יוצאת לדרך קשה ועולם עוין. חצית גבולות, ישבת במחנות ובכלא הסובייטי, ברחת עם חבריך מזרועות האן.ק.וו.ד במדינות הסטנים, ובסיום המלחמה הקמת עם אבא מפעל חיים להצלת נוער הלום שואה ואובד דרך בקיבוץ “טוסיה אלטמן”. חניכים אלה ליוו אתכם ונשאו אתכם על כפיים כל חייהם, זוכרים לכם חסד נעוריהם.
ואז אמא, כשהגעת לקיבוץ המשכת בשדה החינוך, העמדת חמישה מחזורים של כיתות יסוד עם השקעה ומסירות ללא גבול כשאנו ילדיך חשים את היעדרך. ושוב בפרץ עשייה, פתחת את עידן הארכיונאות עם מימוש עצמי בחקר ותיעוד התקופה הסוערת של דורך. היו אלה שנותיך היפות במרחביה ובגבעת חביבה. תחת ידיך עברו הביוגרפיות של דמויות מרכזיות בתנועה ובקיבוץ הארצי, כשאנו מקבלים עולם שלם של חוויות וסיפורי חיים. כל חייך היו שליחות ומגויסות. נולדת לתוך דור אידיאולוגי שקם מעפר הגלות ובנה מולדת ובית, הקיבוץ והתנועה היו לוז חייך וגם שנגס בהם הניוון והפיחות לא קיפלת אף דגל.

נזכור אותך כאמא עסוקה ומסורה, נזכור את אהבתך האינסופית לאבא שנפטר לפני שנים, ואיך התנערת כעוף החול לטפל בחנן נכדך האחרון והפרח של המשפחה. נזכור אותך כאישה אמיצה, שניערה מעליה את איימי השואה ואובדן המשפחה ופתחה סאגת חיים עשירה ומאתגרת עם מעגלי השתייכות, משמעות ותרומה לכל סובביך.

חיית חיים ארוכים, אולי אפילו ארוכים מדי עד שנפשך קצה בהם ועמדת בהם בגבורה – חרף הכאבים והסבל. ואנו עמדנו כאן לצדך וראינו את מלכודת הזקנה שאין ממנה מוצא. ועכשיו לאחר שמיטב חבריך הלכו זה כבר לעולמם, גם את נאספת אליהם לצדו של אבא, אהובך, ושלווה גדולה ומנוחת עולמים ירדו על נשמתך.
יהי זכרך ברוך!