(23/10/1920 – 30/01/2009) ( יא חשון תרפ”א – ה שבט תשס”ט )

כתב: רמי אלוני
בשיבה טובה נפטרה סבתא רוזה, אמא של רינה ז”ל וחיה תבדל”א וסבתא לשבעה נכדים ושבעה נינים.
רוזה נולדה בשנת 1920 בעיירה בשם קיברטה, ליטא. היא סיימה בי”ס תיכון ולמדה שנתיים באוניברסיטה בקובנה ובווילנה, עד תחילת מלחמת העולם השנייה. אז הפסיקה את לימודיה והצטרפה לצבא האדום שנלחם בפשיזם. רוזה חוותה חוויות קשות של הפצצות, הרס, קולות מלחמה, חרדה, בהלה, מחסור, מצוקה והרבה מוות וכאב. שתי אחיותיה נורו על ידי הליטאים ונספו בשואה ובחורבן יחד עם כל משפחתה המורחבת.
בשנת 1946 במסגרת עלייה ב’ עלתה לארץ עם בעלה, צבי. הם היו חברים בגרעין ההשלמה לקיבוץ תל עמל. בשנה זו נולדו התאומות, רינה וחיה.
כאן מתחיל פרק חדש – ארץ ישראל, קיבוץ השומר הצעיר, שפה עברית, עבודה, מזג אוויר אופייני לעמק ורוח נושבת בסיומו של יום עמל.
רוזה וצבי בונים משפחה צנועה ויפה, חיים את היומיום ושמחים ב”יש” וב”קיים”.
רוזה יוצאת ללימודים בבית ספר לאחיות ורוכשת מקצוע ומטפלת באנשים כל חייה בקיבוץ.
שנים שתקה רוזה ולא סיפרה את אשר עבר עליה בתקופת המלחמה והתופת, כאילו עברה לסדר היום ולבניית חיים חדשים, אך עקבות אירועי המלחמה ליוו אותה והקרינו על חייה ביום ובלילה, במציאות ובחלום עד יום מותה.
בשנת 1985 איבדה רוזה את בעלה, צבי ושנה לאחר מכן נספתה בתה האהובה, רינה, בתאונת דרכים. רינה היתה נשואה לחיים ולה שלושה ילדים. שוב פרידה, עצבות וכאב.
רוזה בוכה, כואבת וממשיכה, לא נופלת! עובדת, אוהבת ודואגת למשפחה במסירות שאין למעלה ממנה.
רוזה מנהלת קרב שעיקרו שמירת החיים, השפיות, ההומור, הסקרנות, למידה ואהבה.
מורכבת היתה רוזה ולעתים גם קשה, אך בעיקר גאה. היא שמרה על צלילות מחשבתה ועל ניקיונה האישי, תמיד אסתטית בראש מורם. וכך גם נפטרה.
זהו סיפור החיים של סבתא רוזה שחיה בדור השואה והתקומה. זהו סיפור אישי שיש בו מן הגבורה ואומץ הלב שעיקרו אי ויתור ומאבק על החיים.
רוזה היא דוגמה ומופת לכולנו.
יהי זכרה ברוך!