(15/02/1938 – 10/06/2007) ( יד אדרא תרצ”ח – כד סיון תשס”ז )

שלמה נולד בשנת 1938 בעיר פאס, מרוקו. בן לאהרון ולזוהרה, אח לחנה, אודט ושולה. לימים יצטרפו למשפחה סוזן, יצחק, קוטי ודינה.
מאחר שנולד סמוך למות אחיו, גדל שלמה כנסיך במשפחה: פינוקים וממתקים, כשכאבה לו הרגל לקחה אותו המטפלת על גבה לביה”ס, כל מחלה הקפיצה את כל המשחה לעזרתו ולתמיכתו.
שלמה נחשב לעילוי. מגיל צעיר שאל שאלות נוקבות את הסבא, שהיה איש הלכה, על מהות החיים, המוות ועוד, קושיות שלא תמיד נמצאו להן תשובות. בסקרנותו תמיד חקר ולא הסתפק בתשובות סתמיות. הסב הגאה חיכה עם שלמה לשבת כדי שיעלה את קושיותיו באוזני חכמים. לא תמיד היתה להם תשובה.
בגיל 9 ערכו לו בר מצווה והוא לקח על עצמו את כל החובות של נער. הוא נהג להשתתף בשיעורי גמרא ובשולחן ערוך עם רבנים.
כל השנים רצה שלמה לעלות לארץ אך הוריו התנגדו. בגיל 13 איים לקפוץ מהחלון אם לא יאפשרו לו לעלות. אביו התנה את העלייה בהצטרפותה של שולה אליו ואמר לה: אני מפקיד בידיך את הדבר הכי יקר לי.
ממרוקו שטו לצרפת ומשם לישראל במסגרת עלייה של בני עקיבא.
בארץ הגיע שלמה למחנה מעבר בקרית צאנז בנתניה. משם עבר לישיבה של חסידים בבני ברק, בחצר ליטאית. בעזרתה של שולה עבר לישיבה של בני עקיבא בכפר הרא”ה. את החגים עשה אצל שולה בכפר הנוער הדתי.
בגיל 17 שלמה עבר לקיבוץ עין צורים. משם התגייס לצבא והתנדב לצנחנים. במהלך הצבא נוצרו קשרים עם חבר קיבוץ ניר דוד.
לדבריו, הרגיש ריקנות בתפילות והתחיל לשאול שאלות שנותרו ללא מענה.
לאחר שחרורו רצה שלמה לשכור דירה עם שולה אך הסוכנות הפנתה אותו לקיבוץ. שלמה בחר בניר דוד ושובץ לעבוד ברפת, שם כמו בכל מקום רכש חברים וחברות טובים. שם פגש גם את רותי.
באחד הימים, במהלך חליבה נפל וקיבל זעזוע מוח, בעקבותיו אושפז בבי”ח בלינסון. רותי באה לבקרו ומאז פרחה האהבה. בל”ג בעומר 1960 נישאו שלמה ורותי וכשנה לאחר מכן נולד רון-רפאל בכורם.
בדצמבר 1961 הגיעה המשפחה ממרוקו. שלמה בא לקבל פניהם והסביר על הדרך שמצא: לא דתי, ללא הצהרות, מצא דרך משלו, חיים בקיבוץ של השומר הצעיר. למעשה לקח את הדברים הנאורים מהדת, בלי הטפות ובלי השימוש הציני שרבים עושים בה.
הוריו קיבלו אותו כמו שהוא, למרות הדרך השונה שבחר. שלמה מצידו התחייב לעזור למשפחה וכיבד את הוריו בצנעה אך באופן מלא ומחייב. כשהגיע לביקור בבית הוריו נהג לשוחח עם אביו על חידושים ותובנות ועל הקבלה. אביו הצר תמיד על כך שלא המשיך ללמוד במסגרת דתית ואמר: שורש טוב לא יכזב.
שלמה אבה את המשפחה, אהב את האווירה והשמחה של בית הוריו. אמו ואחיותיו פינקו אותו תמיד ובישלו עבורו את המיטב.
ב- 1962 נולד זוהר, הבן השני. ב- 1968 נפצע שלמה בתקרית בגשר אלנבי, בימים שאחרי מלחמת ששת הימים. 1969 – נולד יוחאי ולידתו סימנה עבור שלמה את החזרה לחיים. זה התבטא בשמו והיה ביניהם קשר מיוחד. 1972 – נולדה שירי, בת הזקונים. כולם ספגו את אהבת המשפחה. שלמה גידל את ארבעת ילדיו באהבה גדולה ולימד אותם נתינה מהי, מסירות בעבודה, צדק ואהבת אדם.
שלמה עזר תמיד לכל, רכש חברים וידידים בכל מקום ועבד במסירות גדולה במוסך ובחשמליה.
הילדים הגדולים נישאו ונולדו נכדים. ואז בשנת 1991 שכל את בנו יוחאי. מותו טלטל את המשפחה כולה ובמיוחד את שלמה ורותי. החיים כבר לא חזרו למסלולם. הכאב היה כבד מנשוא. נעזרים האחד בשני התמודדו שלמה ורותי עם החיים כשהנכדים הם אור עבורם, הנחמה היחידה.
בשנים האחרונות החלו מחלות לכרסם בו. ניתוחים ואשפוזים. גם את לב הרופאים רכש כשהפגין ידע בעובר על גופו. במקביל חיזק את רוחו בחוגים למחשבת ישראל.
לפני כשנה וחצי נודע לו שגרורות סרטן החלו להתפשט בגופו. הוא ניהל מאבק עיקש על החיים ואיכותם. ביקש את הטיפולים הטובים והאגרסיביים, הציב מטרות ולחם בגבורה. גם ברגעים הקשים ידע לחשוב על האנשים המטפלים בו, להודות, לתת מילה טובה. בדעה צלולה הכין את עצמו ואת הסובבים אותו לסוף.
מוקף במשפחה אוהבת וצוות מטפל מסור, עזב את גופו הכאוב והחלוש ביום ראשון בבוקר. יהי זכרו ברוך!