(28/12/1909 – 03/08/1995) ( טז טבת תר”ע – ז אב תשנ”ה )

נעמי היבשמן נולדה בדצמבר 1909 בעיר הקטנה קאלוש, גליציה, פולין, שהיתה מפורסמת במכרות המלח שלה. היתה זו עיר מסחר ערה שרובה היו יהודים. ההורים לא סבלו ממצוקה כלכלית ושנים מהבנים אף היגרו לגרמניה. שתי בנות נישאו והתעשרו, אחד ברח לרוסיה, ואף על פי כן, אמה וחמישה אחים ואחיות נספו בשואה. נעמי היחידה שנשארה מכל המשפחה.
אביה של נעמי היה ציוני ובכל זאת התנגד שתצטרף לקן השומר הצעיר. אולם נעמי היתה בתנועה, בהסתר מפני ההורים. לנעמי היתה השכלה תיכונית אולם היא דחתה את הפצרות הוריה להמשיך ללמוד באוניברסיטה משום שמטרתה היתה להיות פעילה בתנועה, לעסוק בהדרכה ולעלות ארצה, לקיבוץ. את ההכשרה עשתה בפלוגת “מסד” בלבוב, שם שרר רעב ממש. נעמי חלתה בשל התנאים הקשים אך לאחר החלמתה חזרה להכשרה.
בשנת 1935 עלתה נעמי ארצה יחד עם חמישה חברי “מסד”. בינתיים נפטר אביה והיא נסעה אל אמה בשנת 1939 והשתדלה לשכנע אותה לעלות ארצה, אולם לא הספיקה כי המלחמה הקדימה אותה והאם נספתה עם ילדיה האחרים בשואה.
בבוא נעמי לקיבוץ, הוא כבר היה בבית אלפא, על אדמת המוסד כיום. קיבלו את פניהם בצלצולי פעמון. מצבו הכלכלי של הקיבוץ היה קשה והמגורים, קשים מאוד. אולם השיתוף היה מלא, התחלקו בכל דבר. ב- 1936 פרצו המאורעות ונעמי עמדה בשמירה בלילות, כאשר החברים ראו מרחוק בצער רב את השדות עולים באש. הקיבוץ סבל, נוסף לכל זה, מאבטלה. היה הכרח לפזר את החברים בפלוגות עבודה בעמק ועד חיפה. נעמי עבדה בכביש עפולה – שאטה, עבודה שהעסיקה 25 חברים וחברות. העבודה היתה קשה, במיוחד לחברות, ועל אף העבודה המפרכת ותנאי החיים הקשים, היתה האווירה מצוינת ובערבים היו יושבים במשך שעות לשיר בצוותא.
גם מצב הבטחון היה חמור. יריות מדי לילה מהגלבוע על בית אלפא. נעמי נבחרה להשתתף בקורס ארצי של ההגנה לשימוש בנשק, בהדרכת יצחק דובנו (נגבה) ושמעון אבידן (עין השופט). בחוזרה לאחר מחצית השנה מהקורס, היא הדריכה קבוצות של בחורות בחפציבה ובקיבוצנו, וזאת כדי שהבחורות יוכלו לצאת לשמירה ולהגנה.
ביום העלייה על הקרקע בחומה ומגדל עבדה נעמי במילוי חצץ בחומה והיא ציינה בהתפעלות את הביצוע המדויק למופת של הקמת החומה והמגדל. בערב כבר האיר הזרקור את הסביבה מראש המגדל. אז נבחרה נעמי לסדרנית עבודה. רוב הבחורות עבדו בגן הירק. העבודה היתה קשה, הכול נעשה בידים. קרה לא פעם שהעבודה הקשה בחום הכבד גרמה להתעלפויות בין הבחורות. נעמי היתה בין הפועלות החזקות ועבדה בריסוסים ובסחיבת צינורות בין הערוגות.
אחר כך עברה לעבוד בפלחה והיתה טרקטוריסטית בטרקטור שרשרות בחריש. היא היתה הטרקטוריסטית הראשונה והיחידה בקיבוץ. לפעמים עבדה בשטח לבד ולעתים, ברצותה לסיים חלקה, חזרה הביתה מאוחר בערב ואנו דאגנו לה.
לימים עברה נעמי לעבוד בבתי הילדים. היא עברה קורס לטיפול בפעוטים בסמינר הקיבוצים ונהנתה מהשכלה חינוכית. בשובה לקיבוץ התמנתה לארגן את “חדרי האיזולציה” בבית הירוק. יש לזכור שאז היתה סכנה של הדבקות ילדים ממחלות, כאשר עוד לא היו אמצעים פרופילקטיים כמו אנטיביוטיקה. אחרי כן עבדה בכיתות בית הספר כמטפלת, במסירות ובהבנה.
מאוחר יותר התמנתה נעמי לתפקיד רישום עבודה והמשיכה בכך שנים רבות בעזרתו של ישראל גלזר ז”ל ושוב, לאחר 18 שנים בעבודה זו חזרה למטבח.
נעמי היתה משתתפת קבועה בחוג לידיעת הארץ והיתה יוצאת לסיורים ברחבי הארץ. היא אהבה את הטבע והנופים של הארץ ואת הסיורים הרגליים בהריה ובעמקיה. נעמי אהבה את נוף הקיבוץ עם האסי והגלבוע המשתקף בתוכו בבוקר.
במותה של סבינקה אמצה נעמי את יהודית’קה כבת וליוותה אותה ואת ילדיה באהבה, בייחוד לאחר מות חיים זמיר בעלה.
בתה, שולה, גמלה הרבה נחת לנעמי, בייחוד לאחר שהקימה משפחה ונולדו הילדים האהובים.
זוהי פרשת חייה של נעמי בתוכנו ואנו נזכור אותה על כל פעלה, כפי שהיתה. יהי זכרה ברוך!