(08/11/1948 – 17/07/2014) ( – יט תמוז תשעד )

כתבה דליה שמושקוביץ’
נתן יקירי!

רציתי להגיד לך תודה, על שזכיתי להכיר אותך ואת משפחתך הנפלאה.

אתה, שרוב הקשר בינינו, עד לפני שנתיים, הסתכם במתן אין סוף מכתבים לרופא עיניים, להוצאת גופים זרים מהעין, וצחוקים על כך שאתה יקיר מחלקת עיניים של העמק, בזכות עבודת הכפיים הנפלאה שהייתה חלק ממך.

אני עוד זוכרת את היום שהגעת והתחלת להתלונן על סימנים מחשידים. אמרת: את רואה, סוף כל סוף, אחרי שנים של אין סוף נדנודים, בעל-פה ובמכתבים, אני מגיע לעשות בדיקות. אפילו ציינת שאתה מודע לכך שאם היית מתייחס ברצינות לתחנוניי, היית היום במקום אחר.

מאותו רגע יצאנו יחד למסע יחיד ומיוחד, שבו אתה כוכב אמיתי, ויחד עם ילדיך ודורית מחליטים להילחם על הפרוגנוזה שמהתחלה לא החמיאה לך ולהנאות מכל רגע.

אני גיליתי אדם אופטימי, עם כוחות יוצאי דופן, ללא כל כעס או חיפוש אשמים במה שקרה לך, אלא איש יחיד ומיוחד, שתמיד מחייך, נותן אמון עד הסוף, יודע ומעורב בכל רזי מחלתו, שמעוניין להיות עצמאי עד הסוף ולהחליט יחד עם משפחתו על כל פרט ופרט ותמיד נותן לי הרבה כוחות לטפל בו.

עופר, בנך הצעיר, תמיד נמצא שם לצדך, חוקר את המחלה ומבין הכול בטיפול בה, לפעמים אולי יותר מאשר הרופאים, ואנחנו במרפאה יודעים שיש על מי לסמוך והמשפחה שם תמיד בשבילך.

בתקופה האחרונה, כשכולנו ידענו כי מצבך הולך ומתדרדר, עוד אמרת לי שאתה כבר לא צריך טיפולים, אבל אתה מוכן להיות שפן ניסיונות רפואי למען אחרים – כי אולי להם זה יעזור, למרות שעבורי זה מאוחר מדי.

בשבועות האחרונים, כשמצבך החריף ונעשה חסר תקווה, הכרתי את עידן ואיתן, שבאו וסעדו אותך כמו שרק ילדים מיוחדים ורגישים, כמו שגידלת, יכולים לסעוד אב אוהב ומסור, כמו שהיית להם. עידן, שהיה פה יום וליל בשבילך ושאתו היו לי שיחות נפש לא מעטות, סיפר לי איזה אבא מדהים, מיוחד וחבר אמתי היית בשבילו.

ודורית היקרה שהייתה שם, נשאה בכל העול בשנות מחלתך וקיוותה עד הדקות האחרונות לנס שלא התרחש.

תודה לכולכם: דורית, שרון, איתן, עידן, עופר, שי וענבר

שאפשרתם לי להרגיש כל-כך טוב בחברתכם, שזכיתי להכיר משפחה כל-כך מיוחדת, שיודעת להתגייס ולהיות שם בשביל אבא, אימא ואחד בשביל השני, ברגישות, אנושיות ואכפתיות אין קץ.