(25/07/1941 – 09/12/2019) ( א אב תש”א – יא כסלו תש”פ )

רותי גולומב – דברים על קברה

רותי שלי, מה קרה לנו? שנים לא התייחסנו ברצינות לעייפות שתקפה אותך בזמן האחרון. החלטת (הרי רק את היא זאת שעוסקת במחושים שלך), כנראה קצת באיחור, ללכת לבדיקות. נקבעו כבר מועדים לשבוע הבא לשתי בדיקות בקופ”ח נצרת והנה את מונחת כאן לפנינו ואנו בתוך הקלחת הנוראה הזאת. חוזרים אלינו הימים הנוראים של לפני 18 שנה והפעם את כבר לא תהיי אתנו.

רותי נולדה בתל אביב להוריה, לאה (לוצי ישראלסקי) ושמעון ארונפרוינד בשנת 1941. אחריה נולדו להוריה שני אחיה, יוסי ודני. ההורים נמלטו מהגרמנים לפני מלחמת העולם עם חלק ממשפחותיהם, לאה מברלין ושמעון מווינה. ההורים, שהיו חלק מחבורה גדולה של עולים דוברי גרמנית, שהתרכזו בארץ באותה תקופה, נפגשו כאן, התחתנו והקימו משפחה. שמעון עסק בייצור צבעי ומכירתם ולאה היתה עקרת בית.

רותי נולדה וגדלה בארץ עד גיל 12. התקופה שלאחר מלחמת השחרור היתה קשה כלכלית והתחרות מול חברות הצבעים הגדולות פגעה קשה בעסק של שמעון. לאחר מלחמת העצמאות, כשנחתמו ההסכמים לפיצוי היהודים שנפגעו בשואה והחזרת רכושם שהוחרם על ידי הגרמנים, קיבל שמעון זכות על חנות במרכז וינה שהיתה שייכת לפני המלחמה למשפחתו. בשנת 1953 החליטה המשפחה לממש את זכותה זאת ו”לרדת” חזרה לווינה, להתמקם שם ולהפעיל את החנות. החיים שם לא היו קלים, אולם בהדרגה המצב של המשפחה התייצב.

בווינה של אז האווירה היתה מאוד קשה. האנטישמיות של האוסטרים לא חלפה עם הכיבוש של בנות הברית ורותי, נערה צעירה דוברת עברית, שהיתה כבר “נגועה” בחיידק הישראלי, חיפשה קשר לאווירה ישראלית וכך היא הגיעה לקן “השומר הצעיר” בווינה. שם היה ביתה השני (ואולי גם הראשון).

בסוף שנות החמישים התארגן גרעין “עומר” של בוגרי השומר הצעיר מארצות מרכז אירופה, אוסטריה, איטליה ושווייץ לעלות לארץ ולהצטרף לקיבוץ ניר דוד שהתחיל במקביל לקלוט לשורותיו את ראשוני בניו. כחלק ממסלול העלייה השתתפה רותי יחד עם חבריה במחנות עבודה והכשרה באירופה ובקיבוץ.

לאחר ניסיון של כשנה שעשתה לעבוד בחנות של אביה בווינה, החליטה רותי, בשנת 1963 “לעשות עלייה” והגיעה לקיבוץ ניר דוד. שם נפגשנו והכרנו. רותי, שהיתה שונה בהתנהגותה, בגדיה ותסרוקתה, קסמה לי מאוד וכנראה גם אני מצאתי חן בעיניה. ב- 1965 התחתנו. בשנת 1969 נולדה בתנו, עינב. שנה אחרי זה – בננו עודד ז”ל, שנפל בקרב בשנת 2002 במבצע “חומת מגן”. לאחר חמש שנים נולד בננו, תומר. עודד שהיה דומה לרותי בהתנהלותו הצנועה, באופיו ובצבע שערותיו, קבור כאן לידנו.

רותי היתה מרכז המשפחה. ארוחות יום השישי שהכינה, הגישה וניהלה היו “מוסד” במשפחה. נולדו לנו שישה נכדים, כאשר הנכד הגדול, יותם, בנם של עינב וגבי כהן, אח לעדן ולסיוון, מתגייס בחודש הקרוב לחיל הים, והנכדה הקטנה, שני, אחות לעדי ולליבי, שנולדה לפני ארבעה חודשים לגיל ולתומר, סוגרת את הרשימה.

רותי מילאה תפקידים רבים בקיבוץ: מטפלת, מזכירה רפואית, אקונומית ועוד. בשנים האחרונות, גם לאחר צאתה לפנסיה, המשיכה רותי לעבוד במחסן הבגדים של הקיבוץ. רותי, יחד עם חברותיה, התאימה את תפקודו של מחסן הבגדים להתנהלותו של הקיבוץ שלאחר השינוי. פתחה והפעילה חנות לבגדים, איחדה את פעילות המחסן והמכבסה ליחידה ניהולית / תמחירית אחת ועוד. כחלק מעיסוקיה בעשרות השנים האחרונות, זאת ללא שום החלטה או בחירה מלמעלה, תיאמה רותי את פגישותיה של העו”סית החיצונית מול חברים ותושבים הנזקקים לעזרתה וחיים בקיבוץ. כמו כן, היתה אחראית להביא את ברכת הקיבוץ לרגל ימי ההולדת העגולים לכל אחד מחבריו. בפעילויות אלו שלה התבטאו תכונותיה המיוחדות – אמינות, כיבוד האדם באשר הוא, חברות והקפדה על התוכן והצורה.

יחד ולחוד התמודדנו מול האסון שקרה לנו עם נפילתו של עודד, בננו. כל אחד על פי אופיו. את שמרת את צערך בתוכך ובחלומות הלילה ואני הוצאת את צערי בדמעות.

אהבתי והערכתי אותך מאוד, רותי. תחסרי לי מאוד כאשה וכחברה. אזכרך באהבה גדולה עד סוף ימי.

שאול