(26/07/1919 – 14/08/1997) ( ל אב תרע”ט – יא אב תשנ”ז )

בלה הגיעה לארץ מרומניה עם משפחתה הגדולה, חמש אחיות והורים, בגל העלייה הגדול אחרי שחרור רומניה. בלה ואחותה הכירו באנייה זוג אנשים מבוגרים, שהן טיפלו במצוקתם והם הכירו לבלה טובה על עזרתה. אנשים אלה הכירו לה את חילק, ידידם, בעלה לעתיד. בלה עברה איפה לקיבוץ תל עמל והקימה משפחה יחד עם חילק.
בלה לא היתה רגילה ולא התחנכה לחיי קיבוץ. קליטתה לא היתה קלה, אבל תמיד עמד לצידה חילק באהבתו ובטוב ליבו וטיפל בה במסירות. כך, במשך הזמן, מצאה מקום עבודה במחסן הבגדים. היא סבלה מאוד מהאקלים הקשה שלנו, במיוחד כשהתגלתה אצלה מחלת לב והיא נאלצה לעבור ניתוח לב פתוח. בלה עברה את מחלותיה באומץ לב הודות לבעלה המסור שליווה אותה תמיד.
היא לא היתה מעורה בחיי הקיבוץ ולא בתרבות הישראלית ונהגה לקרוא עד ימיה האחרונים עיתון בשפה הרומנית, אבל יחד עם זאת לא הרגישה בדידות יתרה הודות לחילק שהדריך אותה והיה לה למשענת. גם חברות ואחיות ביקרו אותה מדי פעם.
במשך הזמן נולדה חביבה, בתם האהובה של בלה וחילק והיא הסבה להם אושר ונחת. חביבה סיימה את שנות ביה”ס היסודי ועברה למוסד הרי אפרים שם הכירה את אמנון, בחיר ליבה. לאחר הצבא הם התחתנו ועברו לתל עמל. במשך הזמן נולדו הנכדים והביאו לבלה ולחילק אושר אב. חילק כותב בהנאה איך הנכדים מבקשים עוד ועוד סיפורים וחוויות מתולדות חייהם.
כאשר נפטר חילק חל שבר בליבה של בלה. קשה היה לה להתרגל לחיות בלעדיו. למרות תמיכת המשפחה האוהבת היה לא קושי רב מנשוא והיא נפטרה בבית הבריאות.
בלה לא היתה מן האנשים הפעילים בעשייה הקיבוצית, אבל כל אחד הרי תורם בדרכו שלו ויש אדם שתרומתו היא בטיפוח הקן המשפחתי ובאהבה שהוא מקרין על משפחתו, ומה יותר חשוב מזה?
כך נזכור את בלה. יהי זכרה ברוך!